אפרת ברזל: על מה אני בוכה? אני בוכה כי אני אוהבת להיות בעלת תשובה

אנחנו שותקים אחד עם השני,

מטפסים ברגל במעלה הר המנוחות,

מתקרבים לחלקת הקבר אליה יכנס תיכף למנוחת עולם הרב אורי זוהר זצוק"ל.

בשנים האחרונות הוא תמיד היה אומר שהוא גר בבית קטן, כי הוא מתכונן.

מתכונן למקום הצר הזה.

לשקט יש שפה משלו, בטח כשבורא עולם מפתיע בקצב מהיר עם היעלמותם של אנשים שלא חשבת שיסתלקו לעולם, נופי חייך הרוחניים, לאן הוא כבר יכול ללכת, הרב אורי זוהר, הוא כל כך חלק מפסקול הדרך של דור שלם, כזה דור שהלב שלו רצה יותר.

אנחנו מתקדמים,

שומעים בינתיים אל תוך חלל המחשבות כל מילה של כל הספד.

אני בוכה בכי של בנות, בכי מאופק על חיים שבחרתי. על זכות.

אנחנו ממשיכים לא לדבר ביננו מילה. כל אחד שומע מתוך ההספדים את מה שהוא צריך לשמוע. ככה זה אצל בני האדם, קולות חיצוניים מתערבבים עם קולות פנימיים ויוצרים יחד את הקול של עצמך.

הוא מסתכל מהזווית אלי ובודק אותי, בדיוק כמו שהוא היה תינוק, בודק מה מצב הרוח שלי, בודק אם אמא מחייכת לעצמה או בוכה. מבקש להיות שותף ללב שלי.

אנחנו מחזיר האור שלהם, גם מחזיר החושך. הכל משתקף להם דרכנו. האנשים שהביאו אותם לכאן.

זה ילד שאמר לי פעם שאמנם הוא לא בעל תשובה, אבל הוא בן לבעלי תשובה, סטטוס של בריאה שתצטרך לעבור בגשר בין העולמות את המסע שלה.

אני רואה שהוא ממשיך להסתכל על הדמעות שלי, קצת נבוך. יש לו אמא רגשנית, הוא כבר יודע.

לפעמים אני שואלת את עצמי, אפילו שזה בנאלי, למה לי לקחת ללב, לפעמים מעירים לי, "מה את כזו רגישה". זה ממש לא איכפת לי, כולם הלכו לג'מבו ואני רוצה להיות רגישה.

כשאיתמר זוהר לוקח את המיקרופון ואומר בבכי, "אבא, אני מנסה מהבוקר לעשות מה שלימדת אותי, ולהתרכז ברגע הזה", אני לא מסוגלת יותר, והבכי מתפרץ לכזה של בקול רם.

"אמא, על מה את בוכה?", הוא שואל אותי.

זו שאלה יפה בעייני לשאול.

אני לא עונה כי אני חושבת על השאלה.

שאלות באות לפני תשובות.

 זו שאלה יפה בעייני.

זה לא "אמא, מה את בוכה", שיש בזה משהו קצת ביקורתי.

זה לא "אמא למה את בוכה" שיש בזה משהו מתעניין לדעת.

"אמא, על מה את בוכה" זו שאלה חכמה שמצריכה מחשבה.

מה אני עונה לו.

לי.

חשבתי כמה אני אוהבת אותו, את הבן של בעלי התשובה הזה, וכמה הוא רצה לבוא איתי ללוויה, כי רק לפני זמן לא רב הוא התארח איתנו אצל הרב אורי והרבנית אליה, ושאל את הרב אורי שאלות על "תשובה נכונה", על כמה ואיך אתה לוקח מהחיים שלך בעבר אל חיי התורה שיש לך היום.

על מה אני בוכה, מתוק שלי?

אני בוכה על איש צדיק שנפטר היום, איש ענק שבתור ילדה שמעתי דרכו פעם ראשונה את צמד המילים לתופעה שנקראת "לחזור בתשובה", אני בוכה על מי שלימד מדינה שלמה שאם אתה נולד חילוני, אתה לא חייב למות ככה.

אני בוכה ממעברים בין חברות,

אני בוכה על כמה לגיטימציה האיש הזה נתן לאנשים להעז,

אני בוכה כי אני מבינה עכשיו עוד פרטים על סיפור חיי.

אני מבינה שאבא שלי העריץ את הרב אורי זוהר כשעוד היה שחקן ובמאי, והמשיך להעריץ אותו גם אחרי, הם היו ונשארו חברים. אני מבינה עכשיו שהרב אורי זוהר הקל מעלי באופן פרטי את התשובה של עצמי מול האבא הפרטי שלי. ילדה שכנראה אמרה לעצמה בתת המודע, "אם אבא שאני מעריצה, מעריץ את הרב אורי זוהר, והרב אורי זוהר חוזר בתשובה, גם אני יכולה".

אני בוכה על "עם בעלי התשובה" שאנחנו חלק ממנו, שמנהיגם שוכב עכשיו כאן, אני בוכה על כאבים של פרטים בתוך העם הזה, על עלבונות שאנחנו לפעמים סופגים מגורמים במערכת, אני בוכה על טעויות שחלקנו בתמימות עושים, כמו לחשוב שהעולם החרדי יהיה תחליף מושלם לכל מה שעזבנו, אני בוכה על כמה בעלי תשובה משתדלים להיות חלק, וכמה אסור להם לשכוח את עצמם.

אני בוכה כי בעלי תשובה באו אל התורה מתוקף כוח פנימי אמיץ ואדיר, מנוע שנקרא, "להשתנות", ופוגשים חברה שיסודותיה הם חשיבות המסורת וסוד היציבות.

אני בוכה כי כשמגלים את אבא שבשמיים צריך למצוא גם אמא, בדמות משפחה חרדית מתאימה שתהיה שם ללוות אותנו תמיד, כזו שאפשר להתקשר אליה ולספר לה מי הרגיז אותנו ואמר לנו שלא התקבלנו, אמא שתמיד תדע להגיד שהיא קודם כל מבינה אותנו, ושתיכף נראה מה נעשה.

אני בוכה כי אני אוהבת להיות בעלת תשובה.

על מה אני בוכה ילד? אני בוכה מזה שיש לי ילד שיודע לשאול את אמא כאלה שאלות.