סיון רהב מאיר: אולי החידוש הכי גדול, הוא דווקא לא לחדש כלום?

חג השבועות בירושלים: לראות עשרות אלפי בני אדם, באמצע הלילה, לומדים תורה. בהרצאות ובשיעורים, בלימוד זוגי בחברותא, או באמירת תיקון ליל שבועות המסורתי. וגם לראות לא מעט הורים וילדים שפשוט יושבים ולומדים ביחד, עד שאחד מהם נרדם (ובדרך כלל זה לא הילד...).

לראות רבבות בני אדם נוהרים ביחד לכותל המערבי, בארבע לפנות בוקר. הם נשפכים מכל השכונות והסמטאות, וגודשים את הרחבה בתפילת שחרית מוקדמת ומרגשת. במוצאי החג קראתי שהשנה הגיע מספר שיא, חמישים אלף איש. אם שותקים לרגע, שומעים באוויר שלל סגנונות, פיוטים ונוסחאות. מישהי שעמדה לידי במדרגות לכותל, כשהמחזה החגיגי נגלה פתאום לעינינו, אמרה לי: "זה ככה כל שנה? אני בת 30, איך לא ידעתי על זה?".

לראות את הלילה מסתלק ואת השמש זורחת. לא זוכרת מתי בפעם האחרונה זכיתי. ולהתנתק מהסלולרי ליומיים רצופים. לא זוכרת מתי בפעם האחרונה זכיתי.

לפגוש את התיירים, מהארץ ובעיקר מחו"ל, חוזרים לירושלים, ולשמוע מהם שאין חדר פנוי בבתי המלון בבירה, ברוך השם. ברוכים הבאים. התגעגענו לשמוע אנגלית וצרפתית וספרדית בכותל.

לפגוש גם את המילואימניקים הרבים ששבו מהתרגיל הגדול של צה"ל בקפריסין. ראיתי לפחות ארבעה אנשים שחזרו ממש בערב החג ואמרו את ברכת "הגומל" בשבת בבוקר, אחרי שבוע מחוץ לבית.

לראות את כוחות האבטחה הרבים שעומדים על המשמר, וגם את הכיבוד הרב שאנשים טובים מחלקים להם. ובכלל, את תחנות החלוקה של מים ואוכל לכל עולי הרגל. תודה למי שקנה כל כך הרבה קרטיבים צבעוניים וחילק אותם בשער יפו. היה משעשע לראות ילדים קטנים לצד חסידים מזוקנים ומבוגרים מסתובבים עם קרטיב ביד. אולי זה משל על מתיקות התורה.

ואיך נוחתים מכל החוויות האלה? אומרים שבשבועות צריך לקבל על עצמנו קבלה קטנה, קטנטנה, שקשורה בתורה. משהו מעשי וחיובי שאנחנו יכולים לקיים. מוזמנים לנסות.

מה הפסוק האחרון בתנ"ך?

מה הפסוק האחרון בתנ"ך? זו השאלה ששאל עמנואל זילברמן, ראש מנהל החינוך בעיריית ירושלים, בפתיחת חידון התנ"ך לבתי ספר יסודיים בעיר.

הוא פתח בכך שכולנו יודעים בעל פה את הפסוק הראשון בתנ"ך: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹוקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. אבל מה הפסוק האחרון? מי יודע אותו בעל פה?

אז הנה, אלפי שנים אחרי הפסוק שמתאר את בריאת העולם, מגיע הפסוק הבא, בסוף ספר דברי הימים ב': כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹוקי הַשָּׁמַיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַ‍ִים אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ, ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ - וְיָעַל.

זה מרתק. התורה מתחילה במסר הכי אוניברסלי וגלובלי, על אלוקים שברא את העולם, אבל היא מסתיימת בסיפור הכי יהודי, לאומי ואישי: אותו אלוקים שנתן למלך כורש את כל השליטה על כל ממלכות העולם, רוצה בית אחד קטן בירושלים, ורוצה שאנחנו - בעזרת אלוקים - נעלה לשם. זו המילה האחרונה בתורה, "וְיָעַל". שלא נפסיק לעלות ולהתעלות, גם כשאנחנו כבר כאן בארץ.

אפשר לא לחדש רגע?

פעם הרציתי בקורס שבו אחד החניכים אמר לי בסוף: "כל המרצים אומרים לנו לחשוב מחוץ לקופסה. נראה לי שהכי מקורי זה לחשוב בתוך הקופסה". זה טוב שיש בנו שאיפה תמידית לחדש, אבל מה עם פשוט לעשות את מה שצריך, בלי להתחכם?

בפרשת השבוע אהרן הכהן מקבל ציווי: להדליק את המנורה במשכן. התורה מקדישה שלוש מילים רק כדי לומר שהוא פשוט עשה את מה שהוטל עליו: "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן". רש"י מסביר מדוע המילים האלה נכתבו: "להגיד שבחו של אהרון, שלא שינה".

זה לא מובן מאליו, זה דבר שצריך לשבח: אהרון לא הוסיף ולא גרע, לא חידש ולא ניסה לעשות את זה אחרת, לא המציא ולא פירמט. "ויעש כן אהרון". בפשטות, בתמימות, במסירות, בציות. שימו לב שהחטא הראשון בגן עדן, באכילת הפרי האסור, קרה בגלל חוסר יכולת כזו לדייק, ולציית להוראות הברורות שקיבלנו.

האם העשייה הרגילה וה"אפורה", היא בעצם החידוש הכי גדול? האם לקיים מצווה, בעקביות, זה דבר שהופך לאתגר רוחני של ממש? וכמה משימות כאלה מחכות לנו בחיים, שפשוט נבצע אותן כמו שצריך?

האוצר ליד הבית

"שלום סיון, שמי יותם מהלר. גדלתי בקיבוץ בגליל, ותמיד ידעתי שאני הנין של הנכד של הרב יעקב מאיר, אבל לא ידעתי עליו הרבה. רק בשנים האחרונות אני חוזר אל שורשי המשפחה. אתמול, ט' סיון, היה יום פטירתו. הרב מאיר היה הרב הראשי הספרדי, במקביל לרב קוק שכיהן כרב הראשי האשכנזי. הוא היה מנהיג, מקובל, נסע לחזק קהילות יהודיות רבות בסלוניקי, בבוכרה, בצפון אפריקה ועוד, פעל לתחיית השפה העברית ונפטר אתמול לפני 83 שנים.

"לפני כמה חודשים עברתי לגור בשכונת נחלאות בירושלים והתחלתי לחפש עליו יותר חומר. צלצלתי אתמול למדריך טיולים שמצאתי באינטרנט, והוא נתן לי מספר של הגבאי יעקב כהן, שפתח עבורי את בית כנסת 'קהל ציון' ברחוב משיח בורוכוב, בקומה הראשונה של מה שמכונה 'בית היתומים הספרדי'. יעקב כהן אמר לי שהוא זוכר מילדותו צאצאים של הרב יעקב מאיר מתפללים שם, והראה לי ספר תורה שהרב יעקב מאיר בעצמו הכניס לבית הכנסת הזה, עם השם שלו. כל זה קרה 100 מטר מהבית שלי, ביום פטירתו. נדהמתי, שמחתי, לא ידעתי מה להגיד. תוך 24 שעות הגעתי משום-כלום של ידע, למציאת ספר תורה של הסבא הגדול שלי, ממש ליד ביתי.

אני כותב את הדברים גם כדי שיזכרו את הרב, שלא זוכה למספיק הכרה, וגם כדי להזכיר שלפעמים אוצרות נמצאים אצלנו קרוב".