הרבנית ימימה מזרחי על הרב אורי זוהר זצ"ל: "בואו ננפץ את אלילי הציפיות שלנו מהילדים"

איך עבר עליך חג השבועות? הרבה כתבו לי שחוו איזה דאון: "ישנתי. לא יצאתי לשיעור. לפני שהיו לי ילדים הייתי מרגישה כזאת התרוממות...".

זה בדיוק מה שצריך להרגיש בחג מתן תורה. תשוקה. רצון. מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱ-לֹהִים.^[1] איך אני אוהבת את התורה... והיא הרי רחבה מיני ים, זה אף פעם לא מספיק. והתחושה הזאת של "הלוואי ש..." היא בדיוק טעם הלוואי שצריך להתלוות לאסרו-חג שבועות. אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים^[2] – שיישאר קשור בי החג הזה! איך אני רוצה!

זה בדיוק החג הזה.

וזו פרשת בהעלותך. היא מתחילה בעלייה, בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת במנורת המקדש, ומשם – נפילה. יש בפרשה נו"נים הפוכים כאלה, כי עם ישראל נופל הכי נמוך שאפשר. ננסה בעזרת ה' להבין משהו כל כך דק וכל כך גאוני, כי בתורה הרי יש הכל, הכל, הכל! היא צפתה את הדורות האלה ממש.

ועם ישראל בפרשה הזאת בעצם מתמודד בפעם הראשונה בהיסטוריה עם מה שהיום אנחנו קוראים לו הפרעת אכילה. הם מבקשים בשר. הם מבקשים שְׂלָו. כשבעצם, הם לא מבקשים לאכול. הם לא רוצים לאכול. יש לכם מָן, מזון מהמם! אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ,^[3] בדיוק כמו שאת אוהבת בישלתי לך את זה. את לא צריכה להתאמץ בשביל זה, זה מונח לפתחך ככה, בבוקר, כשאת קמה – ואת לא רוצה לאכול!

הפרעת האכילה הראשונה, כש"ההורים", משה רבנו וריבונו של עולם, אומרים: אולי נחליף לה את התפריט? אולי המן לא מספיק טוב? אולי שלו? אולי צֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם ו?^[4]

והאוכל הוא בכלל לא העניין. וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'.^[5] הם יושבים בחוסר מרוּצוּת. ובחוסר האונים שלו יאמר משה רבנו, הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק?^[6]

הוא לא יגיד "את התינוק". הוא לא יגיד "את הילד". הוא יגיד "יונק" מפני שיש פה תסכול של היניקה; פעם ידעתי מה הילדה הזאת צריכה. ידעתי להזין אותה בנפש. והיום היא מסתובבת מתוסכלת. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר,^[7] מה אני יכולה לעשות כדי למלא את החיסרון שהיא מרגישה עכשיו?

אוכל הוא או נחמה, או נקמה. וכל כך מהר הוא נמשך למקומות האלה, בפרט אצל בנות שעסוקות בדימוי גוף בגיל הזה. שלמה המלך בספר משלי, יכתוב את הפסוק הגאוני: דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן.^[8] אנחנו שומעים אותה או אותו נרגנים (דִּבְרֵי נִרְגָּן), כְּמִתְלַהֲמִים, פשוט צועקים ומקטרים ועושים לנו פרצופים, וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן. התרגום המיידי לתסכול יהיה או אכילת יתר או שביתת אכילה.

מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?

ומגיע הרב אורי זוהר הגדול, זכר צדיק לברכה, בחוברת שהשאיר לנו. והוא יכתוב: "אם אנחנו ההורים ננפץ את אלילי הציפיות שלנו מבנינו, שמצופים בתדמיות חברתיות; אם לא נישאר סגורים בהרגלי המחשבה שלנו ונכיר ברווח העצום שטמון בתוך האתגר הזה של ילד מרוחק ומסוגר שאנחנו לא יודעים מה הוא רוצה, אנחנו נגלה את חוזק הדבקות האמיתית הפנימית שלנו בה' יתברך. ואז הבנים לא יהיו חייבים לברוח מפני הלחץ לכל מיני מחוזות אחרים, וחס וחלילה לאבד את הכל".^[9]

מה הוא בעצם אומר? כל מה שהילדים האלה רוצים והילדות האלה רוצות, באמת קצרה ידינו. אנחנו לא מבינים למה רע לו, מה הוא מבקש עכשיו. אבל מה שאנחנו יכולים וצריכים זה למצוא בהם נקודה אחת של חן. הם כל כך חסרי חן בעיני עצמם וזה יתבטא במזון – או באכילת יתר או בשביתת אכילה, כדי להרגיש שהם מוצאים חן בעיני מישהו.

משה רבנו, כשהוא רואה אותם ככה, הוא שואל את הקב"ה: וְלָמָּה לֹא מָצָתִי – חֵן?^[10] והנועם אלימלך מסביר: איך אני יכול לעזור להם כשאני לא מוצא בהם טיפת חן, כי הם מקטרים, כי הם מתנהגים משונה, כי אני מכין להם כזה מזון נהדר והם לא חפצים בו: לָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן? אם אני רק אמצא במתבגר או במתבגרת הזו נקודת חן מתוקה ויפה, זה ישביע את הרעבון הזה, שהוא בכלל לא אוכל. הוא רעבון לאוכל נפש.^[11]

שנזכה באמת לתת להם את מה שהם זקוקים לו. נסו למצוא בהם חן, כי הם כרגע לא מוצאים בעצמם. ונכון שהקיטוּר הזה כל כך חסר חן, אבל זה התפקיד שלנו עכשיו, כדי להציל אותם מרעב. הלוואי שנזכה לחוכמה העמוקה הזאת.

מקורות ומראי מקום:

[1] תהילים מ"ב, ג.

[2] תהילים קי"ח, כז.

[3] שמות ט"ז, כא.

[4] במדבר י"ג, כב.

[5] במדבר י"א, א.

[6] מדבר י"א, יב.

[7] במדבר י"א, יג.

[8] משלי י"ח, ח.

[9] הרב אורי זוהר, "אבות על בנים: חיבור על התמודדות ויצירת קשר מחודש עם בנים 'שיצאו מן התלם'".

[10] במדבר י"א, יא.

[11] רבי אלימלך מליז'נסק, "נועם אלימלך".