"אור התורה בקע ממנו והתפרץ בעוצמה אדירה": על האור והזוהר של רבי אורי זוהר זצ"ל

כי כל האור הזה - הזוהר והקרינה הזו היו קודש להשם!

אינני יודע אם אפשר לתת למישהו את התואר 'גדול בעלי התשובה בדורנו', כי אין אנו יודעים, אולי יש בעל תשובה נסתר שתשובתו גדולה ועמוקה, קשה וכואבת יותר - ודרגתה גדולה יותר, אולם אולי ניתן לומר שרבי אורי היה גדול מקדשי שם שמים בפרהסיה וגדול מזכי הרבים בדורנו, וכפי ששמעתי כך אכן התבטאו גדולי תורה אחרי מיטתו.

כותב השורות מספיק מבוגר כדי לזכור את המפץ האדיר שחוללה חזרתו בתשובה, הציבור החילוני לא האמין וחיכה בכל הרצינות לשמוע שזו 'עוד בדיחה של אורי זוהר...' ההערצה אליו ברחוב החילוני היתה כה גדולה, שהיא טלטלה את כל שכבות הישראליות, מהבוהמה ועד הקיבוצים, מתל אביב ועד דימונה...

בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה.

היתה בו איזו כריזמה בלתי נתפסת שכוחה לא פג גם בחרדיותו המוחלטת וגם באחרית ימיו עם הזקן הלבן וה'טלית קטן' על החולצה... ליתר דיוק בשנים הללו היא עלתה דרגה והפכה למקור השפעה רוחנית... נעשתה למקור אור וזוהר... והוא ניצל אותה בעיקר בעשרות שנותיו האחרונות – מאז שהורה לו מרן הרב שך - לצאת מפעם לפעם מהסתגרותו הארוכה בד' אמות של הלכה – ולזכות את הרבים.

כי אכן, אין ספק שאחד הדברים המיוחדים ברבי אורי בשונה מרבים אחרים שזכו להתעלות לדרגות גבוהות בתשובה, ולהיות מזכי הרבים, שרבי אורי הסתגר למעלה כחמש עשרה שנה, וישב והגה בתורה בקדושה יום ולילה בהצנע גמור. הוא פשוט 'נעלם' מעיני הציבור במשך שנים רבות, וזה בוודאי לא קל לאדם שכל ימיו חי בפרסום ולפני קהל, שנים הוא לא הרצה לא דרש ולא התראיין, רק למד ולמד...

ולכן אור התורה בקע ממנו, זה היה אור מנורת המקדש – אור של תורה 'בהעלותך את הנרות' - האור התפרץ בעוצמה אדירה, העוצמה התפרצה באור אדיר... והכל היה מוקדש רק לשם שמים, כל האור והזוהר היה לחי העולמים - רק לקירוב לב ישראל לאביהם שבשמים ולחינוך יליד ישראל, ללב לאחים ולאחוות לבבות.

בין ד"ר נתן בירנבוים לאורי זוהר

האמת ההיסטורית היא – שכבר היתה לפני מאה שנה דמות מפורסמת מאד בעולם הציוני - חילוני בדור שלפני השואה, ש'חצתה את הקוים' – במלא מובן המילה, ואף גרמה בכך להדים רבים ולהשפעה עצומה – היה זה ד"ר נתן בירנבוים זצ"ל.

בגיל תשע-עשרה כבר הקים בירנבוים הצעיר בוינה אגודת סטודנטים יהודית-לאומית ושנתיים לאחר מכן התחיל להוציא לאור דו-שבועון יהודי-לאומי בשם "אמנציפציה עצמית". לימים היה מראשי ומייסדי הציונות לצידו של הרצל, והוא זה שטבע את המושג 'ציונות'.

במיטב שנותיו חזר בתשובה גלויה ונעשה ציר נאמן לה' ולתורתו, המשיך לכתוב מאמרי הגות עוצמתיים - ונעשה מפעילי תנועת אגודת ישראל המתגבשת, לימים שימש תקופה כמזכיר אגודת ישראל העולמית ונפטר בתרצ"ז (1937) שנים אחדות לפני השואה.

לרבי נתן בירנבוים היתה השפעה גדולה בשנים שבין שתי המלחמות, עמדתו ומעמדו עזרו לנוער במזרח אירופה המתמודד עם ניסיונות התקופה – מכח העובדה שהוא 'היה שם' מכיר ויודע הכל וקורע את המסך - מעל השקר שבאידיאולוגיה הציונית.

אבל בכל זאת ההשפעה שלו לא הועילה מעבר לעולם הדתי, היא לא חצתה את הקוים...

אולי ההבדל הוא בשוני בין התקופות, בכמה וכמה מובנים – ובכללם בעיקר בעובדה שבדורנו – זמנו של אורי זוהר - היתה החילוניות ריקה ונבובה, היא כבר לא התהדרה באידאליזם, וגדולתו של אורי זוהר היתה בעולם הבליינות... לכן היה קל יותר להגיע אל האמת.

אבל אנו רוצים להצביע על נקודה נוספת שאולי גרמה לשוני, ובוודאי תרמה לעוצמת השפעתו המבורכת של ר' אורי בכל המגזרים...

'מאדם חילוני לאיש מאמין'

במאמר שפירסם רבי נתן בירנבוים בשנת תרע"ט-1919 תחת הכותרת דלעיל הוא כותב: "אין אני מסתפק במה שהשגתי עד כה בדרכי אל היהדות, אלא אני ממשיך להיאבק על נושא הכרתי. בכל ימי היותי חילוני היו רגעים שבהם התעורר בי משהו שלא התאים להכרתי ותמיד הרחקתי אותו ממני ביד ברזל, כי ראיתיו כחולשה שאסור לי להיכנע לה.

"במשך הזמן פחתה יכולתי לעצום את עיני בפני התובנה, שהמודרניות, שבשעתה קיבלו אותה בברכה בשל הבטחותיה ותקוותיה הגדולות, הגיעה לכלל מצב שיותר ויותר דמה למצב של פשיטת רגל. הציפייה ל"שחרור הפרט" לא הוציאה את בני האדם מתוך מבוך החיים, הישגי המודרניות נתמלאו צלילים צורמים, מנהיגיה התגלו כדמויות המעוררות גיחוך. יתר על כן, נתרבו המקרים שחוסר הסובלנות של מדעי הטבע הרשמיים, לגבי כל דחף היורד עלינו מן העולם שמעבר לחושינו, נראה לי חשוד.

"ואז נעמדתי עין בעין מול המהפכה הרוחנית היחידה האמיתית שהייתה מעולם, היא המהפכה שיצאה להרחיק את האדם מן הדרך המובילה מן העולם אל האלילים ולהביא אותו אל הדרך המובילה מן הא-ל היחיד ועמו - אל העולם, היא המהפכה שהכניסה אל ההיסטוריה האנושית את החידוש הגדול של היהדות בתור תורת חיי המעשה.

"שבעתי רוגז מ"קידמת" אירופה וממה שקרוי "האנושיות החופשית" שלה. זוהי התחפשות של אנשים קטני קומה, המשחקים תפקידם של א-לים ולאמיתו של דבר שוקעים הלוך ושקוע – ברפש".

בד בבד עם הביקורת הקטלנית על הקידמה החילונית הוא ממשיך וכותב: "אכן, ככל ששייכותי אל היהדות המסורתית נעשתה בלתי-מסויגת ובלתי-מוגבלת יותר, כן גדלו תביעותיי מן היהדות של אנשי אמונה וכן פחתה יכולתי להימנע מן התחושה שיהדות זו אינה עומדת על גובה תעודתה ומן הצורך הנפשי לתת ביטוי לתחושה זו".

האהבה והענוה

ההוגה הגדול רבי נתן בירנבוים זצ"ל היה נביא זעם, הוא ביקר את החילוניות באיזמל חד וקטלני, והוא המשיך בהתאם לאמת ולחוש הביקורת שלו - לבקר את היהדות האמיתית אותה העריך ואליה חבר. לא באנו לבקר אותו על כך - זכרו ברוך וזכויותיו עצומות.

אולם גדול כוחה של אהבה ושל ענוה... רבי אורי היה מלא אור ואהבה! לא נשמעה ממנו ביקורת אלא רחמים וחמלה על התועים, וגם ובעיקר – כלפי הציבור החרדי שבהחלט אינו מושלם – ורבים מבעלי התשובה מוצאים את עצמם בשלב מסויים מבקרים אותו – לא השמיע רבי אורי ביקורת, אולי מתוך ענוה אולי מתוך אהבה, אבל כך זה היה וזה חלק מהגדלות המאירה שלו. זה היה חלק מהאור והזוהר שהלך מאיתנו אבל לא כבה...