מורשת ממשלת בנט: מותה של הבושה והפיכת הסחטנות הפוליטית לכלי עבודה

אחד המאפיינים הבולטים של ממשלת בנט הינו אימוץ השיטה שדוגלת בהזרמת כספים לטובת אינטרסים של חבריה תמורת הישרדותה. השיטה אומצה בהתלהבות על ידי חברי הכנסת, וזכתה לפיתוח מואץ ולשכלולים רבים ככל שהממשלה נקלעה למשברים. מרבית האזרחים רתחו כאשר ראו בעיניים כלות כיצד כספי המיסים שלהם מנותבים למטרות משונות על חשבון רווחת הכלל ומטרות נצרכות יותר, אך התקשורת העלימה עין ואפשרה לשיטה לפרוח ללא הפרעה.

כך נוצר מצב אבסורדי, כאשר נציגי מפלגות שבעבר צעקו מרה על "עושק הקופה הציבורית" בידי החרדים, כהגדרתם, אפשרו לפתע בעצמם, ללא כל בושה, לכל חבר כנסת סורר לסחוט סכומי עתק "למען המטרות הנכונות" כפי שהגדיר זאת יאיר לפיד. איך בכל זאת מסתדרים חברי הכנסת עם הסתירה הזועקת? זה דווקא פשוט וקל: בשביל ממשלה שהגדירה את עצמה כ"ממשלת שינוי", זה רק עניין טכני פעוט של שינוי טרמינולוגיה – במקום להשתמש במונח השלילי "עושק הקופה הציבורית" אמור מעתה "תקציבים למען המטרות הנכונות", ובא לסחטן גואל. 

הממשלה הנוכחית נמצאת בדמדומי שקיעתה. הפרשנים הפוליטיים יתחילו תיכף לסכם את הקדנציה קצרת הימים, להסביר מה היו כשליה ובמה היא בכל זאת תרמה למדינת ישראל. עבור רוב האזרחים אין צורך בהסברים ופרשנויות, שכן מבחינתם הכשל המרכזי של הממשלה היה בעצם הקמתה. רק מעטים הופתעו לגלות בדיעבד כי לא ניתן לכונן שלטון דמוקרטי יציב על ציבור שלא מעוניין בו, וכי מעשה רמייה של בוחרים באמצעות תרגילים פוליטיים הינם פגיעה חמורה ומעשה בלתי נסלח שגם הזמן החולף לא מרפא ולא מכשיר. אך לצד כשליה המובנים, ישנן כמה תובנות חשובות שהממשלה הנחילה לציבור הרחב.

אחת התובנות שהכתה את הציבור בהלם הייתה כאשר הממשלה אישרה את הדרישה להעברת 53 מיליארד שקל לטובת המגזר הערבי. זה לא רק אירוע מדהים שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה של המדינה, אלא גם חיסול ממוקד ומפואר לטיעון הלעוס שהופנה אינספור פעמים כלפי נציגי המגזר החרדי על "סחיטת" הקופה הציבורית.

אחרי הקדנציה הזאת, לאף פוליטיקאי אין זכות להעלות על דל שפתיו טענה כלשהי על הדרישות התקציביות של החרדים. כדי שהדברים יובנו כראוי, חשוב לדעת שהחרדים מעולם לא "סחטו" את קופת המדינה, ואף רחוק מזה. התביעה התקציבית העיקרית של המפלגות החרדיות היא תמיכה בעולם התורה, שעומדת בשנים האחרונות על סכום של 1.21 מיליארד שקל מתוך תקציב המדינה שעומד כיום על 452 מיליארד שקל. כלומר, החרדים שמונים 13% מכלל האוכלוסייה בישראל מבקשים תקציב ייחודי שעומד על פחות מרבע אחוז מכלל התקציב. זהו חלקיק קטן מהתקציב ורחוק מאוד מסכום שניתן לכנות כסחיטה, בוודאי בהשוואה לסכום שהובטח למגזר הערבי.

תובנה נוספת שלימדה אותנו הממשלה הונחלה על ידי שר הביטחון בני גנץ: על גלי צה"ל, תחנת הרדיו שנמצאת תחת סמכותו, הוא מינה מפקדת זמנית שערכה שינויים בלוח השידורים ובאנשים שנשאו בתפקידים משפיעים בתחנה. באופן פלאי, יעקב ברדוגו ואמיר איבגי המזוהים עם הימין הודחו מתפקידם, ואיש מחברי הממשלה לא מחה על כך ולא צייץ. כלומר, ממשלת בנט לימדה אותנו כי לשר הממונה על גלי צה"ל יש הזכות הבלעדית לקבוע מי ישדר בה ואילו דעות יושמעו בה. למגזר החרדי יש חשבון פתוח עם התחנה הזאת, שכן מתוך 108 שעות המשודרות במהלך ימי החול, רק ארבע מהן מוגשות על ידי שדרנים מהמגזר החרדי – קובי אריאלי ובני הזוג ידידיה וסיון רהב-מאיר. זאת נוכחות דלה מאוד של החרדים בהשוואה לחלקם היחסי באוכלוסייה, וזהו עיוות שגובה את מחירו בדעת הקהל ביחס כלפי המגזר החרדי. 

על כן, כאשר תוקם בעזרת השם ממשלת ימין-דתיים-חרדים, חשוב לאמץ את התובנות האלה שהנחילה לנו ממשלת השינוי של בנט. המשמעות העולה מהן היא שצריך לעמוד על המגיע לנו מבלי לחשוש, ולערוך את השינויים הנחוצים ללא פחד. בסופו של דבר, הממשלה הזאת אכן יצרה שינוי אמיתי: מצד אחד היא הביאה למחיקתה של הבושה לדרוש, ומצד שני הכשירה את הלגיטימציה לקבל.