סיפורים קצרים
"היית מעדיף שאתה תהיה זה שפשט את הרגל?!"
בפתח הבית עמד שמעון בכבודו ובעצמו, אוחז בידו את ערימת המתנות של הבן ואומר: "שלום עליכם, מדוע שלחתם לי את המתנות הללו, שלכם הן"
- הרב צבי נקר
- י"ג סיון התשפ"ב
(צילום: shutterstock)ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר: הפעם אודה את ה' (ברכות ו, ב).
חז"ל לימדו אותנו כי אחת מן החובות הבסיסיות ביותר בחייו של יהודי היא היותו מודה להקב"ה על כל הטובות שגמל איתו.
הגמרא אומרת (בבא קמא טז, א) "שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש, והני מילי דלא כרע במודים".
לאחר שבע שנות קבורה באדמה, הופכת שדרתו של מי שלא כרע במודים לנחש, מדוע הוא מקבל עונש זה? משום שכמו הנחש אשר בעקבות קללתו אין לו חוש טעם בפיו, וכל מאכליו הינם בטעם עפר ואינם מסבים לו הנאה, כך מי שאינו יודע להודות לה', שזה שורש הסיבה לכך שאינו כורע במודים, אינו מכיר בטובה שנתנו לו ולא מרגיש טעם במה שקיבל.
והנה, לאחר שהודתה לאה, היא הפסיקה ללדת ילדים נוספים, כנאמר (כט, לה) "ותעמוד מלדת".
מדוע נענשה לאה לאחר שהודתה לה'?
מכיון שביחד עם ההודיה לה' על מה שגמל לנו בעבר, עלינו לבקש ולצעוק על העתיד, כמו שכתוב: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו ואמרו הושיענו אלוקי ישענו... להודות לשם קדשך", אנו מודים להשי"ת על העבר "הודו לה' כי טוב" וביחד עם זאת "ואמרו הושיענו... והצילנו מן הגויים", צועקים ומבקשים על העתיד שיצילנו, כדי שאז נודה לשם קדשו.
כאשר שואלים את הגאון הרב הלל זקס: "מה שלום כבוד הרב?" הוא נוהג לענות: "ברוך ה' הטוב, כן יתמיד חסדו עלינו". כדי להדגיש שבד בבד עם ההודאה יש לצעוק ולהתפלל על העתיד.
הבעיה היא שלא תמיד אנו רואים שיש על מה להודות, הרבה פעמים נדמה לנו שאין מספיק, ומה שכבר ישנו, נעלם ואינו קיים, וראייתנו ממוקדת רק במה שחסר ובמה שאיננו.
בין ראובן ושמעון היו קשרי ידידות ענפים במשך שנים רבות, וכאשר הוצעה בתו של זה לבנו של זה, קיוו שניהם להצלחת השידוך. ואכן, לא חלף זמן רב עד שבאו השנים בקשרי שידוכים זה עם זה, ושמחתם גדלה עד מאוד.
אולם לא חלף זמן רב עד שנודע לראובן, כי שמעון, מחותנו, נקלע לקשיים כלכליים, ולמעשה הריהו מבוסס עד למעלה מארכובותיו בביצת חובות טובעני.
הזדרז ראובן, נטל לידו עט וקסת וכתב לריעו משכבר הימים מכתב תנחומים נוגע ללב. הוא ביכה את מר גורלו והשתתף עמו יפה בכל מצוקותיו, ולבסוף חתם: "נ.ב. לגבי השידוך שבינינו ודאי תבין כי לרגל ההתפתחויות האחרונות בטל השידוך כלא היה שכן לא יעלה על הדעת שאנוכי ובני נשתדך עם בעל חוב".
הוא שלשל את המכתב לבית הדואר ובכך תמה ונמחתה פרשת שמעון מחייו.
אולם, עודו מהרהר למי יפנה כדי לחפש שידוך אחר לבנו, התקבל בביתו מכתב תשובה משמעון, שבו מודה לו חברו מקרב הלב על דברי העידוד והנוחם שטרח לכתוב לו, ומוסיף כי השידוך אינו בטל אלא חי, קיים ונושם.
המכתב המפתיע לימד את ראובן שככל הנראה לא הבין שמעון במה דברים אמורים, וכדי שחלילה לא יצאו תקלות תחת ידו מיהר וארז את כל המתנות שקיבל בנו, נתנם ביד שליח ומינה אותו להשיבם לבית שמעון ולציין באוזניו כי השידוך בטל ומבוטל.
זמן קצר לאחר מכן הודיעו לו כי אורח חשוב הגיע לביתו.
בפתח הבית עמד שמעון בכבודו ובעצמו, אוחז בידו את ערימת המתנות של הבן ואומר: "שלום עליכם, מדוע שלחתם לי את המתנות הללו, שלכם הן".
"קח לך", אמר ראובן והשפיל את מבטו.
"לא אקח, אלו המתנות שלך, השידוך חי וקיים".
"כל זמן ששנינו גבירים היה השידוך חי, אולם מרגע שאתה אינך גביר אין טעם לדון בכך, וברור שהשידוך מתבטל לגמרי".
"יש על מה לדבר, אולם אתה אינך מעונין לעשות זאת, והשידוך חי".
משנוכח ראובן בעקשנותו של שמעון, הבין כי צרתו צרה, והחליט לנסוע אל אחד האדמורי"ם שיחליט בעניין.
ביום שישי אחרי חצות היום, הגיעו השניים לבית האדמו"ר.
"שלום עליכם".
"הרבי יודע, שידכתי את בני אולם המחותן פשט את הרגל".
"אני יודע".
"כעת הנני רוצה לבטל את השידוך".
"ככה? מזל גדול יש לך שאתה באת אלי, אולם יום שישי אינו זמן לדיבורים, היכנס אלי שוב במוצאי שבת".
בבת אחת נגולה אבן גדולה מעל ליבו של ראובן, ברוך ה', האדמו"ר אוחז בדעתו ולבטח הוא ימצא את הדרך להודיע על כך לשמעון בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.
במשך כל השבת לא סר החיוך מעל פניו, ומיד בצאת השבת הידפק על דלתות בית הרבי.
"שלום עליכם", הושיט לו האדמו"ר את ידו.
"באתי בקשר לשידוך".
"מה?".
"אני רוצה הדרכה, איך, למעשה, לעזוב את השידוך המדובר?".
"אומר לך, כמה התחייבת אתה?".
"מאה אלף דולר".
"וכמה התחייב הצד השני?".
"עוד יותר".
"אם כן, תתן את הכסף שהתחייבת וגם את הכסף שהוא התחייב ולך לחופה שמח וטוב לב".
פער ראובן את פיו בתימהון, ובקושי הצליח לשאול: "הלא הרבי אמר שהנני בר מזל שבאתי הנה".
"וודאי שהינך בר מזל על שאתה באת הנה", חייך אליו האדמו"ר, "האם היית מעדיף שאתה תפשוט את הרגל ושמעון יבוא לשאול עליך?".
כה התרגלנו לראות בכל עניין שהוא את הצד השלילי, עד שאין אנו מבחינים כלל בצד החיובי, וכך אנו שרויים תדיר בעצב רב.
חלק מעבודת החיים שלנו היא "הפעם אודה את ה'", אשר מגיע מכוח ההכרה בטובתו של מקום.
(הרה"ג רבי שלמה לוינשטיין שליט"א)
מתוך הספר "24/7" של הרב צבי נקר.