שווה סיפור: מן המצר – ענני

לא כולם זוכים לבית בריא ומתפקד, להורים החיים בשלווה ושלום, לילדות משוחררת נטולת דאגות ופחדים.

כמוני.

לא זכיתי להימנות עם הילדים הקמים עם שחר לכוס שוקו חמה וכריך מושקע, לנשיקת לילה / בוקר טוב, לארוחה חמה ומזינה בסיום לימודים. להורים מתפקדים. גדלתי במערב הפרוע. ללא חוקים וכללים, ללא מסגרת תומכת ומכילה. קוראים לזה: בית הרוס.

גידלתי את אחי ואחיותי הקטנים, יצאתי לעבוד אחרי הלימודים כדי לעזור לפרנס את הבית. אמא מגיל צעיר.

אבל למרות כל זאת, השמחה היתה חלק מחיי. היא זרמה בי כמו אשד לאחר גשמים מרובים. גם לאחר כל הסיבות שנזכרו לעיל, למרות ועל אף, לא יכלתי לכבות אותה, היא היתה החמצן שלי -בלעדיה באמת לא הייתי שורדת.

אבי היה איש לא קל, פגוע בנפש. אמא ניהלה את הבית לבד לגמרי. היא נלחמה בעוז מול כל האתגרים, מבית ומחוץ, ולא היו לה הפנאי והזמן בלראות ולשים לב לדברים הקטנים "יחסית", כמו שיעורי בית, התעניינות בחיי הגן ובית הספר, ועוד. זה היה תקן הישרדות.

יאמר לשבחה של אמא, היא לא ראתה את הדברים קשה כל כך. היא התמודדה בגבורה ועם צחוק על הפנים, וזה הקרין אלינו. צחקנו הרבה, וראינו את הכל כסיפור שאפשר לבכות ממנו, אבל אפשר גם לצחוק - וזה נתון לבחירה.

ועוד פרט חשוב: בהתחלה, הסביבה לא באמת ידעה מה קורה אצלנו בבית, מסיבות שונות, ואנחנו למדנו לשתוק את מה שלא יודעים כולם. עוד מעמסה על הגב.

היות שהייתי בין הראשונים במשפחה, לקחתי גם עלי חלק מהעול של ניהול והנהגת הבית, קרי, חינוך הילדים. וכאשר הגדולים כבר עזבו את הקן – העול, ברובו, עבר אלי.

כך שהיה זה טבעי שאתקשר עבור אלי, אח שלי.

אלי היה ילד מאתגר במיוחד. הוא ניחן בכישרונות אדירים, עם ראש חזק וזיכרון נדיר, וזה הגיע במעטפת מושלמת של הפרעות קשב וריכוז, שקיבלו תאוצה לאור הרקע הקשה בו גדל, והסביבה אליה היה חשוף. בעיות ההתנהגות שלו היו לא פשוטות בעליל, לא כל אנשי החינוך היו מסוגלים לגלות אהבה וחמלה כלפיו, ומעטים מהם ידעו את הרקע שלו והגיבו בהתאם.

היה לו קשה.

גם לאמא שלי.

לכולנו.

הוא עבר ממוסד למוסד, לא מוצא מנוחה. לא מצאנו רגע רגוע ושליו.

במקביל, המצב בבית החמיר והבעיות רק גדלו בהתאם. המידע מהבית החל לזלוג החוצה, מה שהקל עלינו יותר בהתנהלות, וברוגע שאפשר לשתף יותר, ולהתייעץ. כך מצאתי את עצמי משכנעת את אמי לפנות לאיש חינוך שהיא הכירה והעריכה, ולשתף אותו במה שקורה בבית, ועם אלי במיוחד. לקח קצת זמן עד שאמא היתה מסוגלת, עד שהגיעה ההתרעה האחרונה מהמוסד שבו הוא למד באותם ימים. אמא הבינה שאין ברירה ופנתה אליו לייעוץ. לאחר דין ודברים ארוכים ולא פשוטים בעליל, הוחלט על מסגרת אומנה לאלי.

זה היה רגע קשה מאוד בשביל אמא שלי. למרות אי הפניות שלה, היא אהבה כל אחד מאיתנו ממש, והיה לה עצוב לחשוב על כך. אבל טובתו ועתידו של אלי, עמדו מול עיניה. זה מה שנתן לה כוח לעשות את מה שהשכל מבקש. היא פחדה מאוד מהעתיד שלו, ממה יצא ממנו אם זה ימשיך כך. בנוסף , היכולות שלו היו מרשימות מאוד, והן גם היו לו לרועץ במצבו האומלל. היא הבינה שהילד זקוק לאדמה יציבה ולבית מתפקד, להורה סמכותי שייתן לו גב, שיהווה דמות עבורו מכל הבחינות, ושירגיש אבא כמו שכל ילד אחר בגילו צריך.

לאמא שלי היה חשוב מאוד לדעת מי המשפחה. היא רצתה לבחור אותה בעצמה, אבל זה לא ממש קרה, ההתפתחויות בבית לא נתנו לה את הפנאי והפניות לכך, וזה רק נדחה.

הבנתי שאני צריכה להיכנס לעניין.

התייעצתי עם גורמים חינוכיים שעזרו לי אישית, מאוד, והדריכו אותי לפנות לאדם מסוים מארגון גדול, מנהל מחלקה, ולדבר אתו, לספר לו את הסיפור של אלי ולבקש ממנו שיתווך בינינו למשפחה מתאימה.

ואכן, קיבלתי את המספר הישיר שלו ללשכה.

לאחר אינסוף התלבטויות וחזרות גנרליות, התקשרתי אליו.

ברגע שהרימו את הטלפון בצד השני - התחלתי לשפוך את כל הנאום שהכנתי. הייתי לחוצה ומרוגשת כל כך, שדברתי ללא הפסקה, מתארת את המצב עד לפרטים הקטנים ומבקשת עזרה. לאורך כל הנאום שלי היתה הקשבה מוחלטת מהצד השני.

כאשר סיימתי, הגיע הרגע של העומד מעבר לקו להגיב.

את התגובה הזו לא אשכח כל ימי חיי.

"אני שומעת בכאב את סיפורך, אבל אני לא הכתובת לכך", הייתי המומה. לא הבנתי מה קרה.

מתברר שחייגתי למספר הנכון, רק בסוף - במקום הספרה 1, שהיתה מובילה אותי ללשכתו של מנהל המחלקה, הקשתי ספרה אחרת. הגעתי למנהלת מחלקה שונה לגמרי, והיות שהיה לה קול בס - היה נשמע לי שזהו קול גברי, לכן גם לא חשדתי כלל בהתחלה.

הובכתי כהוגן. לא פשוט לספר את חייך, הגם שהעומד מולי הינו אנונימי לחלוטין. להיחשף כך, ללא כוונה מצידך, ועוד בפרטים הכי אישיים שיש... התביישתי מאוד.

אך הגברת קורצה מחומר אחר לגמרי. היא ממש לא נתנה לי לסיים את השיחה.

"תקשיבי, יש לי שידוך מצוין להציע לך". הוכיתי בתדהמה. לא מספיק שהיא שמעה את כל הרקע הלא פשוט שלי, בלי צנזורים, עכשיו יש לה הצעה?!

היה ברור לי שזה יהיה בחור עם "תיק" לכל דבר. היא כבר עדכנה אותי שיש לו מגבלה חיצונית כלשהי, עקב תאונה שעבר בילדות, מה שהרתיע אותי עוד יותר.

אבל כמו שאמרתי, הגברת לא התרגשה ממני כלל. "אני מבטיחה לך שזה בחור נהדר. קחי מספרים לבירורים, מה אכפת לך?". וכך, לאחר כעשר דקות של שכנוע מצידה, לקחתי את הפרטים.

לא תליתי בכך תקוות. להפך, פחדתי מהמום, וגם חיפשתי איפה העוקץ המסתתר.

במוסד בו למדתי הכירו את הרקע שלי, ובסייעתא דשמיא מרובה ליוו אותי אנשים מדהימים מכל הסגל החינוכי, החל ממנהל המוסד ועד לאחראית המטבח. כולם נתנו לי את לבם והתמסרו אלי מאוד.

סיפרתי להם את הסיפור. הם ממש התלהבו מהדרך בה זה קרה, ולקחו את הפרטים לבירור.

כבר למחרת המנהל פנה אלי ואמר לי שזה בחור מדהים, מציאה של ממש, והמוגבלות שלו חיצונית בלבד, לא מגיעה לביטוי בשום דרך שאמורה להפריע לי. "זהו בחור זהב שיתן לך את כל נשמתו, בן תורה אמיתי, שיראת השמים שלו טהורה כל כך. את לא יכול לפספס דבר כזה".

באותם רגעים הרגשתי נורא. כעסתי על ההצעה הזו בכלל, רציתי להיות כמו כולם, לא להתפשר, כביכול, על מום כזה או אחר, למרות הרקע שלי, והרצון שלא ישפטו אותי אלא יראו בי שווה בין שווים. הסתכלתי על העניין בצורה ילדותית יותר. המום שלו הציק לי, לא הצלחתי להתבונן על כל המכלול, לראות את היופי האמיתי והנכון שקיים.

כעסתי על המנהל, שכביכול "מאלץ" אותי לפגוש את הבחור, בכך שהוא לא נותן לי קרש להיאחז בו כדי להיתלות ב"למה לא" לפגוש אותו. הוא לא השאיר לי שום פתח שאוכל להתחמק דרכו.

החלטתי לפגוש אותו פעם אחת. היה ברור לי שאין לזה סיכוי.

אל הפגישה הגעתי שאננה, בטוחה שתוך שעה אני בחוץ והכל יהיה בדיחה אחת גדולה....

אבל – אלוקים רצה אחרת. כבר בתחילת הפגישה הוקסמתי לגמרי. ראיתי בן תורה אמיתי, האחד שהתפללתי עליו כל הזמן, בדיוק מה שייחלתי לעצמי.

הפגישה התארכה פי שלושה מהמצופה. הייתי מרותקת.

רק למחרת נזכרתי במום שלו. רק כאשר שאלו אותי האנשים שליוו אותי, מה אני אומרת לגבי זה, שמתי לב לכך שלא ראיתי דבר, המום בכלל לא נראה לעיני. ראיתי את האדם, את המידות, התורה וכל מה שהיה לו מעצמו להביא לי. מום? מגבלה? היא לא היתה קיימת בשבילי.

זה היה מדהים. לא הרבה אחרי כבר היינו מאורסים.

מאז השתנו חיי לטובה ממש. קבלתי מתנה גדולה. בנינו יחד בית שמושתת על מידות, הבנה והכלה. הוא ליווה אותי לאורך כל הקשיים ונתן לי תמיכה מלאה. בזכותו הקמתי את עצמי מעפר ממש. הוא היה שם לצידי לאורך הדרך, בסבלנות, ברגישות ובאכפתיות. הוא עזר לי להיות מי שאני ולממש את היכולות שלי כאדם, כרעיה וכאמא.

ראיתי איך הקדוש ברוך הוא משלם ונותן לאדם אפשרות לצאת מהשבי ולהיבנות, לבנות משהו אחר, חדש נכון וטוב יותר למרות ונגד הסיכויים. יש תקווה לכולם.

הבנתי שלפעמים אנחנו רואים רק את מה שחסר, את ה"מום", המגבלה. לא מבינים כמה יופי ועוצמות נמצאים לנו דווקא במה שכן יש, בחוזקות שהתעצמו בגלל ה"חסר", ולעיתים דווקא אלו שחוו את הקושי והאתגרים של החיים, ניתן להם ממד נוסף של רגישות, אכפתיות ובגרות יוצאת דופן, מה שלא נמצא אצל כל אחד.

זכיתי למצוא אחד כזה.

ערכם לא יסולא בפז.

אני לא יודעת מה היה קורה אילו הייתי נכנעת לתכתיבים חיצונים ול"מה יגידו". כמה הייתי מפסידה. כי באמת, בשורה התחתונה, כמו בעלי, יש רק אחד.