סיון רהב מאיר
סיון רהב מאיר: כשא.ב. יהושע עודד אדם לחבוש כיפה
למה לא קשה ללעוס עוגה, חידון התנ"ך שמעודד כל אחד להתאמץ, המצוות היומיומית שמתקנות את עצת המרגלים, והחתונה של צור גולדין
- סיון רהב מאיר
- פורסם י"ז סיון התשפ"ב |עודכן
א.ב. יהושע (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)
מה עושים נגד שעמום? הפרשה שקראנו בשבת שעברה מלאה בתלונות של העם. גם במקום ושמו "תבערה", וגם במקום ששמו "קברות התאווה", העם מביע תסכול רב בפני משה רבנו. פרשנינו מסבירים שהם לא הרגישו טעם ומשמעות במה שעשו, לא התחברו לבשורה של יציאת מצרים, ולכן התלוננו.
הרב יעקב אדלשטיין שאל פעם מה יקרה אם אדם ינסה לעשות תנועות של לעיסה בלי שיש לו משהו בפה. הוא יתעייף די מהר. אתם מוזמנים לנסות, זה ממש מתסכל ללעוס וללעוס כשהפה ריק.
אבל מה קורה כשיש בפה עוגה טובה, שאל הרב, או מנה טעימה אחרת? במצב כזה יש לנו כוח ללעוס היטב, ולקחת עוד ביס ועוד ביס, ובכלל לא לשים לב לאנרגיה שאנחנו משקיעים. למה? כי יש טעם. ככה זה גם בחיים: בעבודה, בגידול הילדים, בלימודים, בקיום מצוות – לא תמיד מרגישים מתיקות בכל פעולה, אבל באופן כללי כדאי לחפש ולחוש טעם במה שעושים, לא ללעוס סתם לריק.
חידון התנ"ך של יצחק
"שלום סיון, זו מיכל קופינסקי. יצחק, הבן החמישי שלנו, נולד עם מוטציה גנטית נדירה. בשנים האחרונות הוא לומד בבית הספר 'ניצנים' בירושלים, ומתקדם שם מאוד. הוא לומד להיות חבר, לומד לבצע משימות, להיות עצמאי, לאהוב את התורה. מדי שנה בית הספר עורך חידון תנ"ך, שבו כל תלמיד מקבל תוכנית למידה אישית לפי היכולות שלו. יצחק שלנו מאוד מחובר לסיפורי התורה. הוא לא יודע לקרוא, אבל יש לו זיכרון טוב, ולכן הצוות עודד אותו לגשת השנה.
"יצחק הסתער על המשימה. הוא לקח את דפי הלמידה איתו הביתה והשקיע גם אחרי הצהריים, הוא עשה חזרות, ונבחר להיות הנציג של כל הכיתה שלו לחידון. התמונה הזו מייצגת עבורנו המון. יצחק לא דיבר עד גיל שלוש, והוא התחיל ללכת מאוחר, וזה ממש לא מובן מאליו שהוא לקח על עצמו אתגר כזה. זה מעיד על ביטחון עצמי, על יכולת להתמיד, וכל זה נעשה כמובן עם המון דחיפה של המורה שלו איילה והסייעת גילי.
"יצחק התבלבל באחת השאלות ולא הגיע למקום הראשון, אבל כולנו הרגשנו התעלות של ממש במעמד הזה. זה נתן לנו המון השראה, לראות איך כל אחד יכול להתאמץ ולהתקדם, ואיך לכל אחד – באמת כל אחד – יש את הקשר האישי שלו לתורה".
על הפרשת חלה ועל ציצית – ועלינו
פרשת השבוע מתארת טרגדיה: המרגלים שנשלחים לבדוק את ארץ ישראל, חוזרים אל העם שבמדבר מאוד פסימיים. רוב המשלחת חוזרת מן המשימה מיואשת לגמרי. הובטחה להם ארץ זבת חלב ודבש, והם רואים בה רק חסרונות. העונש של העם הוא להמשיך לנדוד ארבעים שנה במדבר, כי הציבור עדיין לא מוכן ולא בשל להיכנס לארץ. הרב קוק כתב שעד היום מלווה אותנו "זוהמת המרגלים", וזה חטא של קטנות-אמונה שצריך לתקן.
והנה, לקראת סוף הפרשה, שתי מצוות מופיעות לראשונה אי פעם. הראשונה היא מצווה נשית מאוד: הפרשת חלה. מדהים לראות עד כמה היא פופולרית גם היום, במגזרים רבים ושונים. יש משהו מיוחד באפיית החלה, בפרט לקראת שבת, ובתפילות רגע לפני שהיא ממלאת את הבית בריח מיוחד.
המצווה השנייה היא גברית: ציצית. אם קודם עסקנו במטבח, עכשיו עוסקים בבגדים. הציצית היא בגד שההבטה בו אמורה להזכיר תמידית את כל הסיפור הגדול שלנו, את כל האחריות שלנו כלפיו.
כלומר, התרופה לחולשה, לבלבול ולדכדוך של המרגלים – היא במעשים קטנים ויומיומיים. כדי לתקן את הטעות שלהם, התורה מציגה מצוות שילוו את מהלך חיינו ויחנכו אותנו לאט לאט, בכל פעם עוד קצת.
הדברים מוקדשים לעילוי נשמתה של ספיר נחום, שגופתה זוהתה השבוע אחרי חיפושים ארוכים. שנזכה לתקן את כל מה שמקולקל בפרשה ובחיינו, ולחיות בארץ זבת חלב ודבש בביטחון ובשלום.
המהנדס-החסיד וא.ב. יהושע
הסופר א.ב. יהושע, חתן פרס ישראל, נפטר השבוע. מיכאל עלוש, מהנדס בכיר לשעבר בתעשייה האווירית, חסיד חב"ד, שלח אלי את הסיפור הבא, על מפגש אחד שלהם. לי זה נשמע קצת כמו מעשייה חסידית-מודרנית:"לפני כמה שנים טסתי בשעה מוקדמת. מוקדמת כל כך, שהייתי צריך להתפלל שחרית במטוס. אחרי ההמראה הציעו לי לעבור למחלקת העסקים. קמתי, כשאני עדיין עטוף בטלית ובתפילין, וגיליתי שאני יושב ליד... א.ב. יהושע. ללא היסוס הוא פנה אלי ואמר: 'מילא בבית הכנסת, אבל כאן במטוס אתה מסתובב בטלית ותפילין?'. עניתי לו: 'למה לא? הקדוש ברוך הוא נמצא במטוס לא פחות מאשר בבית הכנסת'.
"זו הייתה התחלה של שיחה נפלאה. סיפרתי לו שחוץ מעבודה בתחום המלט"ים (מטוס ללא טייס), אני מתרגם לצרפתית את ספרי הרב עדין שטיינזלץ. סיפרתי גם שאני בן דוד של ז'אן-לוק עלוש, המתורגמן של הספרים של א.ב. יהושע לצרפתית, והתברר לי שהוא בדיוק בדרך לצרפת כדי לקבל פרס על ספר שבן דודי תרגם. כשהצעתי לו להניח תפילין, הוא ענה: 'אני אתאיסט'.
"בהמשך קראנו יחד פסקה מתוך הספר 'נשמה' שתרגמתי אז לצרפתית: 'אתיאיזם לפחות מעביר את האדם מתחום האדישות, לתחום המעורבות הרגשית. אפילו המעבר מ'מה אכפת לי' ל'זה מרגיז אותי' – זו עליית מדרגה!'. אני זוכר שהוא חייך.
"בנחיתה נפרדנו, אבל זה לא היה הסוף. כעבור כמה ימים הוזמנתי להרצות בבית הספר הגבוה להנדסה בטולוז. יום לפני ההרצאה המארגנים ביקשו שאבוא ללא סממנים דתיים חיצוניים, כלומר ללא כיפה. השבתי להם שאני לא מסכים.
"כתבתי על כך מייד לבן הדוד שלי, ז'אן-לוק עלוש, והוא ענה לי במייל חוזר שהוא עדיין נמצא בפריז עם א.ב. יהושע, שעדיין מדבר איתו על שיחתנו במטוס. הוא הוסיף שא.ב. יהושע – דווקא הוא, שהתלונן על הסממנים הדתיים שלי במטוס – ביקש למסור לי שבשום אופן לא אקשיב להם, ושאני חייב להרצות שם עם כיפה ולא לוותר. כך היה, ובסוף הם אפילו התנצלו על הבקשה.
מאז שמרנו על קשר, והוא תמיד היה חם ולבבי. יהיו הדברים לזכרו של אברהם גבריאל בן יעקב יהושע".
מזל טוב, משפחת גולדין
הרב איתמר חייקין, המחנך של הדר גולדין ושל אחיו התאום צור בתיכון המדעי אמי"ת רעננה, שלח אלי הלילה את הדברים הבאים:"הערב, צור ויערה יעמדו תחת החופה וייכנסו בברית הנישואין. זו תהיה שמחה גדולה. כמו בכל חתונה, יגיע אותו רגע מרטיט של שבירת הכוס, והשורה מספר תהילים תושר בניגון נוגה: 'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי'.
המנהג הזה בא ללמד אותנו שגם בזמני האושר הגדולים ביותר בחיינו, כמו ברגע הנשגב תחת החופה, עלינו להשתהות לרגע, ולהעלות את זיכרון ירושלים על ראש שמחתנו. בכך נוצר חיבור בין זמן ההווה, בין חוויית השמחה, לזמן העבר והעתיד, כלומר לזיכרון ירושלים ותקוות בניינה. זהו חיבור בין המציאות הפרטית – כוס יין שלמה של ברכה מתחת לחופה, למציאות הכללית החסרה – כוס שבורה של זיכרון ירושלים, מתחת לאותה חופה.
"תחת החופה של צור ויערה יתווסף אל שברי הכוס שבר נוסף. התאומים הדר וצור היו תמיד יחד, מחדר הלידה ועד למבצע 'צוק איתן'. שם נפרדו דרכיהם. עבורי, בתיכון, הם היו תמיד 'צורהדר'. תמיד דמיינתי את צור נושא את הדר על כתפיו בחתונתו, ואת הדר נושא את צור על כתפיו בחתונתו. ואז, משהו נשבר...
"נתפלל שההתחייבות 'אם אשכחך ירושלים' תזכיר לכולנו, גם לאלו ששכחו, למלא את המחויבות הלאומית שלנו: להשיב את החיילים משדה הקרב.
"וגם נשמח הערב, כמובן, ועוד איך נשמח (גם אם דמעה סוררת תבצבץ מידי פעם בקצה העין). נשמח עם צור ויערה ונברך אותם באהבה, אחווה, שלום ורעות. שיזכו לבנות בניין עדי עד. מזל טוב".