אפרת ברזל: כמו חמנייה, כולנו מחפשות את אמא

"מה את הכי צריכה להרגיש ממנה?", שאלתי אותה.

"נגיד שהיתה אפשרות להזמין רגשות כמו טעמים של כדורים בגלידריה, מה היית רוצה להרגיש כשאת מדברת איתה? מה עומד שם מאחורי כל לוליינות הריצוי ומופעי הדווקא?

"דברי אלי, מה הכי היית רוצה להרגיש שם מולה?".

והיא הקשיבה,

ילדה בת ארבעים ושש בעצמה. כמה מעגלים לא סגורים לפעמים יש לנו מול האנשים הכי קרובים אלינו.

ראיתי שהיא הקשיבה, ראיתי את השפתיים שלה חוזרות בלחש, "מה אני הכי צריכה להרגיש מולה", תוך כדי גם נצנצו לה דמעות בעיניים.

"כן, מה היית הכי רוצה להרגיש מולה?".

מול אמא.

איזו דמות עוצמתית היא עלינו,

גם אם היא אישה שקטה וצנועה.

אֵם כל מערכות היחסים שאי פעם נחווה,

אֵם כל הלימוד הפנימי שלנו על הטוב והרע בעולם,

אֵם כל רגעי הנפרדות והאחדות שנרגיש בתוכנו

אֵם כל הקשרים שאי פעם נְפַתֵּחַ, נשהה בתוכם, או נרצה לברוח מהם.

זו שהכילה אותנו, זו שכיוונה אותנו אל חיים עצמאיים בגוף משלנו,

זו שנבקש קרבתה כל החיים,

זו שנרצה לעשות לה נחת,

זו שהכי צריכה אותה, דווקא מאיתנו.

בתקופה האחרונה,

די, אני כבר לא מתפלאת מדרכו של ה' להפגיש אותנו עם מידע שנצטרך תיכף לשימוש.

די, אני לא מתפלאת, כי נפלאות דרכי ה'. אם באמת אכנס לאיך אין מקריות בעולם, ואיך כל פעם הוא שולח לך משלוח תובנות של מה שאת כבר מוכנה לגדול בו, מקיף אותך דרך פסוקים שקופצים לך מול העיניים, כאלה שהיו שם תמיד אבל לא שמת לב אליהם במיוחד, מודעות, משפטים שאנשים אומרים, תמונות - זה לא משנה אם זו את שפתחת צינור לזה, זה לא משנה אם זה "כשהתלמיד מוכן המורה מגיע", זה לא משנה אם זה בא משם או מעבר –

זה כאן.

אני לא מתפלאת, כי אין עוד מלבדו. הוא אוהב אותך, ואם חיפשת משהו, תשאלי את רבי בנימין, את תמצאי אותו, גם אם זה משהו שאת מחפשת לדעת על עצמך.

שאלתי פעם תלמיד חכם, אם זה בסדר להפעיל את "אמר רבי בנימין הכל בחזקת סומין" גם על דבר רוחני, כמו רעיון שהיה לך או נקודת מחשבה שביקרה בך ואינך מוצאת אותה שוב.

הוא אמר לי, אגב, שכן.

(לפעמים אני מרחמת על רבנים של בעלי תשובה עם השאלות שאנחנו שואלים אותם. איך מעשרים חמציצים, איך בודקים נבט חיטה, איך מתייחסים על הפלטה לסלמון חי בן דורסאי).

בתקופה האחרונה אני מוצאת עצמי פוגשת הרבה את הנושא הזה שנקרא אמא.

הוא נותן לי ידיים במעגל.

פעם אחת מול אמא שלי, בהיותי בת, ופעם אחת בהיותי אמא לילדי.

זה שהתעסקת עם עצמך במחשבות על נושא בעבר, מהות האמהות, וגיבשת דמות, זה לא אומר שהוא לא ידפוק לך בדלת שוב.

זה שאת מתעסקת עם נושא שוב, רק אומר שעברת שלב, שאת מדברת עברית, שאת קשובה למעברים בחייך ושאת מבקשת לחשוב אותך.

את לא אותה אמא כשאת אמא לילדים קטנים ועכשיו לגדולים. הצרכים שלהם משתנים,

 אבל גם שלך.

"מה את הכי צריכה להרגיש ממנה", שאלתי בעדינות שוב, "ואין לך כבר שנים מולה בטעמים של הגלידה בוופל בגביע?".

"אור, חום, אהבה", היא אמרה בשקט, "שהיא שוב תקרא לי 'פרח שלי'".

הקשבתי, הפעם אני, ואמרתי לה, "את צודקת, פרח אחת".

"אני מרגישה", היא אמרה, "שאני כל הזמן מאכזבת אותה בעצם הבקשה שלי להיות אני. אני שונה ממנה, אני נבולה מולה כשהיא מתחילה עם הפרצופים האלה שלה".

יש מושג נפלא הלקוח מתחום הבוטניקה. הוא נקרא, "טרופיזם".

טרופיזם, זה כמו אצל הצמחים המפנים את כוון גדילתם והתפתחותם הבריאה במהלך היום לכוון האור,

כמו חמניה צהובה, "סאן פלאוור", זו שנותן לנו גרעיני חמניות לפצח בשבת, זו המחפשת עם עלי הכותרת שלה, באופן תמידי, את קרני השמש, מפנה אליהן מבטה, בתזוזה, לאורך כל היום. כל פעם לכוון מקור האור, חום, אהבה.

זו אמא.

"כולנו מחפשים את זה כל הזמן", אמרתי לה, "את המבט המבין של אמא. לא משנה בני כמה נהיה, אנו זקוקים, כדי לגדול, לאור, חום, אהבה. מפנים את מבטינו, טרופיזם, גם לכיוון "אמהות קטנות" ששתולות לנו בערוגות חיינו: מחמאות, חיוכים, וכל שאר האמצעים שעוזרים לנו להבין כמה אנחנו, שווים".