פרשת שלח: מדוע סירב הנער העני ללבוש את החליפה החדשה שקיבל?

אישה אחת שלחה את בעלה למכולת וביקשה: "תביא 2 חלב, ואם יש אבוקדו תביא 6".

כעבור רבע שעה שב הבעל והניח על השיש 6 שקיות חלב.

"מה זה, למה הבאת 6 חלב?", שאלה האישה.

השיב הבעל: "כי היה אבוקדו!"...

מסתבר שזה מה שקורה כשלבעל אין אומץ להתקשר לאשתו מהסופר כטבעו של גבר מצוי... 

אגב, בסוואנה, הלביאה היא זו שהולכת לצוד. אתם יודעים למה? כי אם האריה היה הולך, הוא כל רגע היה חוזר עם שאלות: "את רוצה גדי או זברה? עם פסים או בלי פסים?".

כי ככה זה, בשעה שלאישה חשובה תחזוקת הבית, את הגבר מעניינת המנוחה, וכשהיא מבקשת ממנו לבצע מטלות - הוא עסוק בחישוב הזמן שייקח לו עד שהוא ישוב אל הספה. לכן הוא לא מקשיב...

פעם נכנסה אישה למטבח וראתה את בעלה מנופף במגבת.

"מה אתה עושה?", שאלה.

השיב הגבר: "אני צד זבובים".

"נו, והצלחת להרוג אותם?", שאלה.

השיב: "כן. הרגתי שני זכרים ושלוש נקבות".

האישה גיחכה. "מנין לך מין הזבובים?", שאלה.

ענה הבעל: "שניים היו על הפחית של הבירה, שלוש היו על הטלפון...".

טבע הגבר והאישה שונים, וכן גם רצונותיהם.

ובכן, פרשת שלח היא בשורה לכל הנשים: מתברר שזה לא חדש שגברים לא עומדים בשליחויות...

טוב, אי אפשר לומר שהמרגלים טעו בשליחותם רק בשל היותם גברים, אבל כן ניתן לקבוע שטעותם נבעה מהיותם בני אנוש, ובני אדם טועים. נקודה.

ופרק זה עלינו ללמוד מהם, למען נדע כיצד לא לשגות בשליחויותינו, בפרט בשליחות חיינו.

* * *

כיצד טעו המרגלים? זאת מוכרחים אנו לדעת.

רק שנבין. המרגלים הרי נבחרו על ידי משה רבנו - "הבקי ביותר בכוחות הנפש, והגדול שבכל יודעי חכמת הפרצוף" (מכתב מאליהו, ח"א עמ' 190) - ואף הקב"ה העיד על כל אחד מהם שהוא כשר (במדבר רבה ט"ז, ה'), אז כיצד אירע שהם נכשלו לבסוף?

עוד עלינו לברר, כיצד הצליח כלב בן יפונה פעמיים בשליחותו לרגל את הארץ - פעם אחת על ידי משה רבנו (במדבר פ"ג), ופעם נוספת על ידי יהושע בן נון (יהושע פ"ב; במדבר רבה ט"ז, א')?

נתבונן.

* * *

חיי העוני לא היו חידוש בעיירה. אבל היו עניים והיו עניים. היו עניים ידועים, שפשטו את ידם בקיבוץ נדבות, והיו עניים שהסתירו את עניותם.

מוטקה לא השתייך לאף קבוצה. הוא אמנם היה עני ידוע, אך בשונה מהאחרים, הוא לא פשט ידו לשנורר, ואף נמנע מקבלת עזרה. הייתה לו אמונה שהפרנסה עוד תושפע לו ברווח מן השמים. 

אולם צער אחד ריסק את לבו בכל פעם מחדש. היה זה כאשר ראה כיצד בנו מיכאל מתחמק מחבריו בבית הכנסת בגלל בגדיו המרוטים.

"בורא עולם", התפלל בפעם המי יודע כמה, "אנא, תזכה אותי לקנות לבני חליפה חדשה!".

יום אחד הגיע לעיירה גביר אמריקאי, שהציג עצמו כבעל ממון רב, והרים תרומה הגונה עבור שיפוץ בית הכנסת, תחזוקת המקווה ובית הקברות.

למחרת הופתע מוטקה מביקורו של הגביר בבקתתו הדלה. הלה סיפר בהתרגשות שמבדיקתו עלה שהם קרובי משפחה, והוא חפץ לסייע לו.

מוטקה, כהרגלו, סירב לקבל את העזרה, אולם הגביר לא הניח לו. הוא החווה לעבר מיכאל, שישב בבגדיו המרופטים וקרא ספר, ואמר: "תראה אותו, האם לא מגיע לו בגד חדש?".

הוא הפיס לו את המורסה. מוטקה קרא לבנו והורה לו להתלוות לגביר אל זלמן החייט כדי להגשים את חלומו - לזכות בחליפה חדשה!

זלמן מדד את היקף גופו של מיכאל והודיע, כי בעוד יומיים החליפה תהיה מוכנה. הגביר הקדים ושלם את דמי החליפה כולה.

למחרת סערה העיירה. מסתבר שהגביר עורר את חשדו של הרב, וזה שלח כמה מתלמידיו לחקור אודותיו, והתברר כי מדובר במיסיונר אשר ניסה באמצעות ממונו ללכוד את בני העיירה.

מוטקה הזדעזע לשמע הידיעה, אך הודיע לבנו שהוא יוכל ללבוש את החליפה. אולם מיכאל סירב בכל תוקף: "בגד של מיסיונר לא יעלה על גופי!".

מוטקה פנה עם בנו אל הרב, שיורם כיצד לנהוג.

מששמע הרב את סירובו של מיכאל, הוא חיבקו בחום ואמר: "אשריך ילדי! תהיה הדור בבגדי תורה ומצוות".

ולמוטקה הוסיף ואמר: "לא לחינם עשה הקב"ה את התינוקות של בית רבן ערבים לנו, שנשמור את התורה (שהש"ר א', א'). על ילדים כאלה אפשר לסמוך!".

* * *

אומרים חז"ל (ילקו"ש, פר' שלח רמז תשמב), שכשתהה משה בפני ישראל מדוע לשלוח מרגלים, הסבירו: "שכבר הבטיחנו הקב"ה שאנו נכנסים לארץ כנען ויורשים כל טוב... והרי שמעו (הכנענים) שאנו נכנסים, והם עושים בהם בתי מטמוניות. אם מטמינים הם את ממונם ואנו נכנסים ולא נמצא כלום, נמצא דברו של הקב"ה בטל! אלא ילכו מרגלים לפנינו ... ויעמדו על מה שחפרו בארץ".

מסביר הרב דסלר זצ"ל (ממ"א, ח"א עמ' 191): "הלוא דור דעה היו, ולא בקל היו טועים ... אבל באמת מה היה? לא שאיפה להגביר את קדושת ה', אלא נטייה דקה מאוד של ההשתדלות!".

מבהיל עד כמה רב כוחה של הנגיעה - שאפילו דור דעה לא הבחין בדקותה, ושגו מחמתה...

כותב רבי חיים פרידלנדר זצ"ל (שפתי חיים, במדבר עמ' רס"ב): "כוח הנגיעה הוא כוח איום כדוגמת השוחד המעוור עיני חכמים!".

זה היה סודו של כלב בן יפונה.

כשנשלח כלב על ידי יהושע, נאמר: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִֽן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (יהושע, ב', א').

מהו "חרש"? אומרים חז"ל (במדבר רבה ט"ז, א'): "מלמד שעשו את עצמם קדרים (מוכרי כדים)". חרש הוא מלשון חרס.

מה הכוונה שכלב ופנחס עשו את עצמם כקדרים?

מסביר ה"שפת אמת" (פר' שלח שנה תרל"ג, בשם חידושי הרי"ם), שלכלי חרס אין ערך מלבד היותו כלי, היות שהחומר שלו פשוט - "וזה הכלל: שצריך האדם לבטל כל החיצוניות שלו ולהיות בטל למה שהוא מוכן לעשות רצונו יתברך, כי גוף האדם הוא רק כלי להשראת הקדושה".

וזהו מה אמרו חז"ל (במדבר רבה, שם): "פנחס וכלב הלכו ונתנו נפשם, והצליחו בשליחותם". דהיינו, שליחותם הייתה במסירות נקיה מנגיעות, לכן הם הצליחו בשליחותם. בזכות זאת אף הצליח כלב בשליחות משה, בשונה מיתר המרגלים.

מסכם רבי חיים פרידלנדר (שם, עמ' רס"ו): "המסקנה מפרשה זו: שאנו צריכים לראות את עצמנו כשליחי ה' - שליחות המשתרעת על פני כל החיים, כל אחד ותפקידו המיוחד לו בבריאה. והדרך להצלחת השליחות: שמוסר את כל לבו ורצונותיו לרצון ה'!".

ולוואי שנזכה.