סוחר היודאיקה חצה את השולחן ומכרו לשני אנשים...

מעשה בסוחר יודאיקה שפנה אל עשיר נכבד, והציע לו לרכוש את השולחן שעליו למד אחד מגדולי הדור שנים רבות, ועליו כתב את חידושי התורה שלו ואת התשובות שהריץ לכל קצבי תבל. לאחר שהתברר לעשיר שאכן מדובר בשולחן של אותו גאון וצדיק, רכש אותו תמורת טבין ותקילין.

והנה, כעבור זמן התברר לעשיר, שהסוחר מכר לו רק את חציו של השולחן (שהיה די ארוך), ואת החצי השני מכר ליהודי אחר...

כעת בא וטוען כלפי הסוחר: איני תובע כלל את השולחן כולו, כי היה די לי רק בחציו, אך מה שאני כן תובע, הוא לבטל את המקח, היות והוברר לי (על פי סימנים מסוימים שאין כאן המקום לפרטם), שהצדיק נהג לשבת בראש השני של השולחן, וחלק זה, שכבר מכרת ליהודי אחר, הוא שספג את הקדושה, ואותי הטעית בזה שמכרת לי את הצד הנגדי, ומשכך תצטרך להשיב לי את כספי בחזרה...

הסוחר טען לעומתו כי מדובר בשולחן אחד ואין שום מעלה באחד בצדדיו, ולפיכך המקח קיים.

עם מי הדין?

נפתח בחידה: איזו הלכה בדיני תפילין למדו רבותינו מ...האבנים שהניח יעקב אבינו מראשותיו?

תשובה: דנו הפוסקים במקרה שנפסקה (-נחתכה) לאדם רצועת התפילין של יד בסמוך לקשר, וכעת רוצה לחזור ולקשור את הרצועה לתפילין מחדש, האם רשאי להפוך את הרצועה ולקשרה, דהיינו, את החלק שהיה תחתון יניח עתה כעליון (בו יעשה את הקשר), ואת ראש הרצועה העליון (החלק שהיה עד כה סמוך לקשר למעלה) יהפוך לתחתון ויעשה בו את הכריכות על האצבעות? יסוד השאלה היא, האם מעשה זה נחשב כ'הורדה בקדושה' (משום שהחלק העליון מקודש יותר), או שמא אין בכך חשש?

ובכן, נאמר בפרשת ויצא (בראשית כ"ח, י"א): "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו", ופירש רש"י: "עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שהיה ירא מפני חיות רעות. התחילו האבנים מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת, וזהו שנאמר (פס' י"ח) ויקח את ה'אבן' אשר שם מראשותיו".

ולכאורה יש להבין, מה התועלת בהפיכת האבנים לאבן אחת, הלא ראשו של יעקב לא היה מונח ממש על כל האבן, אלא רק בקצה מסויים, ושוב כל חלק יטען 'עלי יניח צדיק את ראשו'?![1]

ותירץ ה'אליה רבה' (או"ח סי' מ"ב סק"א) בשם זקינו, כי רק באבנים נפרדות שייכת ההקפדה הזאת, אבל בחלקים (בצדדים) של אותה אבן אין שייך לקנא ולטעון 'עלי יניח', שהרי כולם נהיו לגוף אחד, ונמצא שכאילו הצדיק שוכב על כולם. ומכאן למד גם בנוגע לשאלת רצועת התפילין - שמכיון שמדובר ברצועה שהיא יחידה אחת, לא שייך לומר שחלק אחד בה מקודש יותר מחלק אחר, ורק בשתי יחידות נפרדות ניתן לומר שהחלק האחד מקודש יותר מרעהו. ולכן הסיק זקינו של האליה רבה, שמותר להפוך את הרצועה וליתן את הקצה שהיה למטה למעלה בסמוך לבית.

לאור דבריו, היה מקום לומר גם בנוגע למקרה דנן, שאין קפידה בחלק זה או אחר של השולחן כי כולו היה חטיבה אחת.

אכן, העיר האליה רבה ממה שהביא בסימן י' (סקי"ד), שהטעם שנהגו לעשות עטרה לטלית הוא כדי שיהא היכר למקום המונח על הראש, שלא להורידו בפעם אחרת, שכן מעלין בקודש ואין מורידין. ומבואר אפוא שאף בחפץ אחד שייך לומר שחלקו האחד מקודש יותר מחלק אחר, ולפי זה אין להקל ברצועה של תפילין ולהפך את החלק שהיה למעלה (לצד הבתים), ולהורידו למטה. וכן חלקו על זקנו של האליה רבה פוסקים נוספים, והכרעת ההלכה להחמיר בדין זה (יעויין בשערי תשובה סי' מ"ב סק"ב, ובמשנ"ב סק"ג[2]).

והיה מקום ללמוד מכאן אף בנוגע לנידון דנן, ולומר שיש מקום לטענת רוכש השולחן לאור שיטת רוב הפוסקים שקדושה קונה מקומה אפילו בחפץ אחד.

אולם, כשהצענו את הדברים לפני הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, נענה הרב ואמר: לפי כל השיטות אין קפידה בין צד אחד של שולחן לצידו האחר, כי לגבי תפילין וטלית שייך לומר שחלק אחד קרוב יותר לקדושה באופן בולט, אך כאן אין כל הבדל בין המקומות, ומה עוד שגם הצד האחד צריך לרגלי השולחן שבצד השני, ולכן כולו אחד.

(והוסיף הרב יצחק זילברשטיין לספר: נשאלנו בעבר אודות חנוכיה עתיקה ויקרה עד מאוד, שעברה בירושה מדור דור, ועתה בעליה הלך לעולמו, ושני בניו חפצים מאוד בירושת החנוכיה. ואמרנו לבנים, שיחלקו את החנוכיה לשניים, וכל אח יקבל חצי, וילחים לה חצי אחר. וגם כאן כמובן שלא שייך לטעון שהחלק בו מדליקים את ד' הנרות הראשונים יותר מקודש משום שמדלקים בו יותר פעמים, כי כולה חנוכיה אחת...).

לסיכום: אין מקום לטענת קונה השולחן, והמקח קיים.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.