מה יעשה הממונה על קדושת ביהכ"נ שאביו הינו הפטפטן הראשי בתפילה?

מעשה ביהודי ירא שמים, שבבית הכנסת בו הוא מתפלל רבו דיבורי המתפללים בכל מהלך התפילה וקריאת התורה. הזלזול הנורא בתפילה ובבית אלוקינו מאוד נגע לליבו, אך לא ידע להשית עצות בנפשו, היאך אוכל למגר את מספחת הדיבורים, כאשר נראה כי אני היחיד בציבור שהדבר מעיק עליו.

באחד הימים, למד את דברי בעל ה'ווי העמודים' (עמוד העבודה פ"י, הובא בקצרה במשנ"ב סי' קכ"ד סקכ"ז): יש למנות איש חזק וירא שמים, שיתנו בידו שבט מושל, לגעור ולהעניש את אלה שמדברים בבית הכנסת.

החליט אפוא היהודי, שבמקום שאין איש, אשתדל אני להיות איש, ופנה אל הגבאים לקבל רשות להוכיח את המפטפטים בבית הכנסת. הרשות ניתנה, ומעתה כל מתפלל שסח והפריע למהלך התפילה, ניגש אליו מיודענו, והכה לפניו באצבע צרדה (יומא י"ט:, מחבר אצבע האמצעי הארוך לראש האגודל, ושומטו מהר בכח לתוך כף היד, שעי"ז נשמע קול זירוז, תפא"י שם פ"א מ"ז), ובמקרה הצורך, אף הכה בחוזקה על השולחן שלפניו...

ואכן, יוזמתו של היהודי הצליחה. אמנם האנשים ממשיכים לדבר, אך כל התחלת שיחה נקטעת ע"י הדפיקות של ה'ממונה על שמירת קדושת בית הכנסת', והאנשים גילו (למרבה הפלא) הבנה, כך שהשקט נשמר עד לתחילת השיחה הבאה.

מספר לנו היהודי: הנה לאחרונה מגיע אבי שיחי' להתפלל אצלנו בבית הכנסת באופן קבוע, והבעיה היא - שהוא הפך ל'ציר המרכזי' של הפטפוטים והשחוק. לדאבון ליבי, קורה גם שהפלאפון שלו מצלצל ומנגן בקול, והוא לא נמנע מלענות לשיחות (בתוך היכל ה', רח"ל)... גם לאחר שדיברתי עמו על כך (לאחר התפילה) הוא ממשיך לדבר ומשאיר את המכשיר-הנייד דלוק.

והיהודי הריץ את שאלתו אל מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א: 'האם אני רשאי להתרות באבי כאשר הוא מפטפט באמצע התפילה, כפי שאני נוהג בכל שאר המתפללים, או שמא כדאי שאעבור להתפלל במקום אחר?...'

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

שנינו בהלכות כיבוד הורים (שו"ע יו"ד סי' ר"מ סעיף י"א): "ראה את אביו שעבר על דברי תורה, לא יאמר לו: 'עברת על דברי תורה!', אלא יאמר לו: 'אבא כתוב בתורה כך וכך', כאילו הוא שואל ממנו, ולא כמזהירו, והאב יבין בעצמו ולא יתבייש". מבואר אפוא שגם כאשר האב עובר על דברי תורה, אין לביישו, אלא רק לרמוז לו בעדינות שנוהג שלא כדין.

אולם, כתב רבינו חיים בן עטר זי"ע, בספרו 'ראשון לציון' (על השו"ע שם), שנראה כי דברי השו"ע עוסקים במקרה שהאב כבר עבר את האיסור, או באופן שעושה איסור כעת, ומחמת הערת הבן יפרוש ממעשיו, אבל אם מדובר באב, שכאשר בנו מודיעו אודות האיסור, הוא אינו שת ליבו לדבריו, אזי אם אין אדם אחר שיפריש אותו מעשיית האיסור, צריך הבן למונעו בכל אשר תמצא ידו לעשות בכוחו, שכן אין כבוד נגד כבודו יתברך... (וע"ע ב'ברכי יוסף' שם).

ברם, נראה שדברי האור החיים הקדוש, עוסקים באב שמתנהג ברשעות ועובר על איסורים בשאט-נפש, אותו יש להפריש בכל דרך אפשרית; אולם במקרה דנן, אמנם עובר האב על איסור 'מורא מקדש', אך לדאבוננו, רבים טועים לחשוב שאיסור זה אינו נחשב כחמוּר כל כך, ומחוסר ידיעה הם מדברים בבית הכנסת (עד שנהפך אצל רבים כהיתר, רח"ל), ולכן, אין לבן להכלים את אביו שמפטפט, אלא רק יציין בפניו את אזהרת התורה 'ומקדשי תִּראו', ואת דברי המשנ"ב (סי' רכ"ד ס"ק כ"ז): 'אוי לאנשים שמשיחים בעת התפילה, כי ראינו כמה בתי כנסת שנחרבו בשביל עוון זה'.

ועל כל פנים, בודאי שאין לבן לעזוב את בית הכנסת, ואם ינהג כן, ישא חלילה על גבו את עוונות המפטפטים, כדברי רבותינו (שבת נ"ד:): "כל מי שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על עוון אנשי ביתו. באנשי עירו, נתפס על אנשי עירו".

ואף שקיים חשש שיאמרו המתפללים, 'מדוע אתה עושה איפה ואיפה, ומוכיח אותנו בו-בזמן שאביך מפטפט ומקים מהומות', בכל זאת, עליו להמשיך לעסוק במה שהאלוקים דורש ממנו, ויסביר להם, שעל פי מצוות התורה הקדושה, צורת התוכחה לאב שונה מאשר התוכחה לאחרים, כי את האב אין לבייש אפילו שעובר על דברי התורה, כנאמר בשו"ע דלעיל.

לסיכום: הבן ימשיך לשמש כ'שומר' על קדושת בית הכנסת, אך לא יזהיר את אביו בדרך מביישת, אלא רק יזכיר לו את חומרת עוון השיחה בבית הכנסת.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.