האם אדם שחי בעולם הזה יכול להיחשב ’מת’ בו זמנית?

הנביא יחזקאל אומר בשם ה' "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת" (יחזקאל יח, לב), והשאלה הזועקת מהפסוק היא: כיצד מישהו שהוא כבר מת, יכול למות שוב? למה הכוונה באמירה שאין הקב"ה רוצה במותו של מי שהוא מת?
והתשובה לכך היא שיהודי שחי את חייו באופן הנוגד לתורה ולתכלית החיים נחשב מבחינה רוחנית 'מת'. ליבו פועם, ריאותיו דואגות שחמצן יגיע לאיברי גופו, הוא הולך על שני רגליו, רואה, שומע ומדבר – אך נשמתו, החלק הרוחני הגבוה שבו, נכרתה ממנו. וכך למעשה חיים בינינו הרבה חיים-מתים, חיים בגופם אך מתים בנשמתם.

יהודי המנותק מהקב"ה ומהיעד אותו הציב עבורו בחיינו כאן, כורת מעצמו את חיי הנצח, את ההטבה הנצחית שיועדה לו על ידי הקב"ה, ומאבד את חלקו באותו גן עדן עלי אדמות שעתיד להיות כאן בעולמנו לאחר עת הגאולה. במאמר מוסגר נאמר כי עולם הנשמות הרי הוא תחנת ביניים זמנית עבור הנשמות עד ביאת משיח ותחיית המתים, שאז יתגשם בעולמנו אותו טוב נצחי ומושלם. מבאר 'מצודת ציון' על פסוק זה "במות המת - קראו מת על שם סופו", והכוונה היא שבסוף חייו הוא לא זוכה לחיי עולם הבא ולתחיית המתים שעתידה להיות, ונשמתו אובדת לדיראון עולם, כמו שאומר הנביא דניאל על מה שיקרה לעתיד לבוא "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם" (דניאל יב, ב).

אותו אדם שחי את חייו כשהוא מנותק מהתורה נחשב למעשה מת מבחינה רוחנית, ובסוף חייו הוא מת במיתה נצחית משום שאיבד את חלקו בעולם הבא, ונשמתו אובדת לעולמי עד. אך האם אבדה תקוותו של אותו חי-מת? ממש לא. ממשיך הנביא יחזקאל ואומר "וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ". מבאר 'מצודת דוד': 'מה שאני שואל על התשובה הוא על כי אין חפצי במיתת המת אשר ימות בעוונו... לכן השיבו עצמיכם מן הפשע ותחיו'. והמלבי"ם מבאר: "וחיו" - חיי הנצחיות. כלומר, על ידי תשובה ניתן לחזור לחיים - להיות שוב מחוברים לקב"ה, לקבל בחזרה את אותה נשמה שאבדה, ולזכות לחיי נצח, כפי שאומר לנו הקב"ה "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ" (דברים ד, א). כלומר שחיים ללא חיבור לקיום התורה נחשבים למוות.

עוד אומר הנביא יחזקאל "אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל לג, יא), וכן "הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי ה' הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה" (יחזקאל יח, כג), כשכוונת הדברים היא שאין הקב"ה חפץ בעונשים כלפי בניו אלא לעוררם בלבד לסור מדרכיהם, וזו בכדי שיזכו לחיים – חיים בעולם הזה, וחיים לעולם הבא, כפי שמביא הנביא "וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל  חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקּוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת" (יחזקאל יח, כא), והמלבי"ם מבאר על פסוק זה - חיי הגוף וחיי הנפש.

הקב"ה אינו רוצה באותו סוף טרגי עבור בניו האהובים, ולכן הוא קורא להם "שובו! שובו בניי ותחיו!". הנביא ירמיהו קורא בשם השם "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים נְאֻם ה' כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן" (ירמיהו ג, יד), ומבאר 'מצודת דוד' – "אתם בנים מורדים שובו אליי... אף אם מעט ישובו אליי אקח אותם".
קיימים אינספור פסוקים לאורך התנ"ך המעידים על אהבתו הגדולה של הקב"ה לכל אחד ואחת מאיתנו: "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד, א); "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים: כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם" (דברים ז, ז-ח);" כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים כג, ו)" ;בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה" (הושע יא, ד); "מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ" (ירמיהו לא, ב); "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'" (מלאכי א, ב), ועוד מקומות רבים שבהם מכריז בורא עולם על אהבתו אלינו פעם אחר פעם, ומגלה לנו עד כמה אנו יקרים בעיניו. ודווקא מתוך כך רוצה הוא בטובתנו, ובשובנו אליו. כמו אבא אוהב...