וירוס קטן, לקח גדול: איך פועל הווירוס, ואיך זה קשור ליצר הרע שלנו?

כל מי ששיחק פעם "ארץ עיר", ודאי חשב על זה. אות וא"ו. ארץ: ונצואלה, עיר: וינה, חי:... חי באות וא"ו. וירוס. וירוס נחשב משהו חי?

ובכן, מבחינה ביולוגית, הווירוס לא נחשב חי. בניגוד לחיידק, שהוא תא, הווירוס הוא בסך הכל מולקולה. אבל כשווירוס נכנס לתא חי, הוא משתלט עליו, וגורם לו להפסיק לייצר חלבונים על פי צרכיו ותפקידיו, אלא גורם לתא לייצר עוד וירוסים, בצורה חסרת פרופורציות, עד שהתא מתפוצץ מרוב וירוסים חדשים שנוצרו, ואז, אותן מולקולות הולכות להשתלט על תאים אחרים. בזמן שתא חי "משועבד" לווירוס, הוא נראה רגיל, אבל כלֵי ההוצאה לפועל שלו אינם משרתים את תכליתם ותפקידם, אלא הם משועבדים לכוח זר וזדוני.

זה משל חזק ומדויק ליצר הרע. גם הוא לא יצור חי. אבל הוא יכול לגרום לכלֵי ההוצאה לפועל שלנו להפסיק לשרת את תכליתם ותפקידם, ובמקום זה, לגרום לנו לשרת אותו, להיות צינורות ושליחים לרוע ולפירוד שהוא מנסה לזרוע בעולם, וכל זה בלי שנרגיש בכלל בזמן אמת שה"אני" שלי כרגע משועבד לאל זר שנמצא בקרבי.

לפעמים היצר הרע נראה כמו יצר רע. הוא בהמי וגס. לפעמים הוא מתוחכם יותר, מתחפש לצדיק, ומצליח לעבוד עלינו עם טיעונים דתיים. "לפעמים הוא שועל, פיקח שבחיות, וצריכים לחכמה מרובה להבין תחבולותיו. ולפעמים הוא מתלבש בלבוש צדיק תמים עניו ובעל מדות טובות. בכל אחד ואחד הנפש הבהמית שלו היא לפי מהותו הפרטי" (היום יום, כ"ג בסיון). זה תמיד הכלל: כל כוח שבא למנוע ממני עבודה תכליתית נכונה, הוא יצר רע בתחפושת. וזה דורש פשפוש ומשמוש תמידי, "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". האם אני צודק או חכם? האם המעשים שלי מקרבים אותי לתכלית, או שהמלכות שלי כרגע משועבדת לכוחות אחרים שעובדים עלי?

בפרשה שלנו יש דוגמה מובהקת ליצר הרע שכזה. פרשת המעפילים. מדובר באנשים שהסכימו למסור נפש, אבל דעת תורה האמיתית בעניין היתה שאין להם עדין לעלות לארץ ישראל, וכמו שאמר להם משה רבנו (במדבר י"ד מ"א): "לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה', וְהִוא לֹא תִצְלָח". גם בחינוך לפעמים מפתה מאוד להוכיח ולמחות, להרחיק ולדחות. לפעמים באמת צריך לנהוג כך, ויש מושג של "שמאל דוחה". אבל לפעמים זו סתם עצת היצר, כי זה מונע תהליך של קירוב, זה מייאש ומרחיק, וזה עלול לפגוע לא רק בתפקוד הדתי של הילדים, אלא גם בבריאות הנפשית שלהם, ולהותיר בנפשם טראומות כואבות.

חינוך ילדים מחייב אותנו להתבונן ולפעול מתוך דעת. המטרה שלנו ברורה, אנחנו רוצים שהילדים יהיו בריאים בנפשם, שיעשו בחירות טובות ושיהיו צדיקים. זה מחייב להתאים להם דרך שתקדם אותם. התנהגות אוטומטית מכוח האינרציה תסייע לנו לקיים "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכִּי", אבל בפסוק כתוב: "עַל פִּי דַרְכּוֹ", וזה מחייב אותנו לצאת מהמקובעויות, לעצור, ולהתבונן בתגובות שלנו. אם כוח זר מפעיל אותן, זה מסוכן יותר מכל וירוס שבעולם, "והיא לא תצלח". אבל אם נעבוד מתוך דעת ישרה ובירור רצון ה' עם כלים נכונים, בעזרת ה' - נצליח ונזכה לרוב נחת.