כשאורי זוהר הפך למחנה "ההוא": זיכרונות מהעבר

בקיבוץ של ילדותי בשנות השבעים היו החיים ממשיים מאוד. ריח חזק של גשם בחורף, אדים של כלור מהבריכה בקיץ, כחול ואדום וקוצים ודבורים וממטרות על הדשא שליד חדר האוכל.

רק ניצנים של העולם הווירטואלי נראו בארץ. וגם הם היו בשחור לבן. טלוויזיה לימודית בבוקר, מבט לחדשות בערב וסיום משמים עם פסוקו של יום.

המדינה היתה צעירה, מבטיחה ומטאורית בשנות העשרים לחייה, הביאה לנו כבוד ולא הפסיקה לנצח באירוויזיון, בגביע אירופה ובאנטבה. בכל הנ"ל צפינו, צפופים ונרגשים, דרך הטלוויזיה המקרטעת שבחדר האוכל. אמנם חיים יבין הביך אותנו קצת עם המהפך הפוליטי, אבל הדחקנו אותו בקלות, ובסך הכל היתה מדורת השבט שלנו מסופקת וגאה בהישגיה.

על המסכים ריצדו בשחור לבן רק הגיבורים הנכונים שאמרו את מה שמותר להגיד, וניתן היה באמת להתרווח מולם כי אף אחד, אף פעם, לא שר או צחק משהו שלא הופיע בדף המסרים. כמו אורי זוהר, למשל. כמה שנון, ציני, מבריק וישראלי הוא היה. כמה מדויקות היו המילים שהוא נתן למציאות, כמה חדש וצעיר. כמה יפה.

עד שהוא העז לעשות לנו את זה.

יום אחד עבר טרקטור עם עגלה בשבילי הקיבוץ, וכל משפחה שלחה נציג לאסוף את הקדמה לביתה: טלוויזיה צבעונית (באמת! ככה זה היה! טרקטור עם עגלה עמוסה בטלוויזיות צבעוניות...). פתאום היו לדליה מזור עיניים כחולות, וירדנה ארזי היתה עוד יותר יפה אפילו. הריח של הגשם והבריכה התחיל להתערבב עם המסכים המרצדים ולבלבל אותנו. פתאום היתה למציאות חלופה.

המעבר לצבע חשף בפנינו קבוצה אחת שהתעקשה להישאר בשחור ולבן, גם על המסך וגם במציאות. החרדים. הם היו לא קשורים בכלל לכל הסיפור שלנו. רחוקים ושונים, עם שפה זרה, דיבורים זרים ותלבושות זרות. לא ידענו עליהם כמעט כלום, חוץ מזה שהם כנראה כאן במקרה, כתמים עתיקים של שחור לבן בתוך סיפור צבעוני ומעודכן. ובטח הם כבר הולכים.

ואז, דווקא הוא, המנחה הכי צבעוני של "זה הסוד שלי", המוכשר, הנכון, המצחיק במקום שצריך, בחר לעבור למחנה הדהוי ההוא.

התקשינו לסלוח לו. ניסינו להדחיק אותו, כמו את המהפך של בגין, אבל הוא לא היה מוכן להידחק. הוא אמר בקול ברור וחד את מה שחשב, והדהד את האמת שגילה כמו שופר שהלך וחזק מאוד. עקבנו בחרדה אחרי ההתחרדות שלו משבוע לשבוע, אחרי האקססוריז שהוסיף בכל פעם בלי לפחד כלל, ציצית וכיפה ומילים מוזרות כמו "לימוד תורה" ו"אמת". העיניים שלו האירו כמו שמש וירח, ופיו התמלא שירה.

לאט לאט הוא נעלם מהמסך. ליווינו אותו במבטנו בחשש, ואחר כך בכעס, כשהלך למקום השחור שבחר לו למשכן. חידה לא פתורה. סתירה לא מיושבת. וטוב היה לנו שנעלמה, ולא נשארה כצריכה עיון.

שנים חלפו. מסע ארוך נסעתי. מילים קטנות בשחור גילו לי סודות מדהימים, ונשביתי בהם. מצאתי את עצמי בגשר הזה, בין הטלוויזיות הצבעוניות, שהפכו למסכים מטשטשי זהות, לבין המילים העתיקות. ניסיתי לצבוע את הכל, כך שיהיה מונגש ומוסבר. לחבר אנשים משם, שיראו גם מכאן. איך אפשר להציג את הכלה יפה יותר, אולי קצת מאופרת, ככה שניתן יהיה לחזות בה ולהתאהב.

אבל בכל פעם, בצמתים שונים בחיי, נתקלתי בו שוב. האיש שהתעקש להישאר בשחור ובלבן ולהשאיר את הצבעים על הטרקטור בקיבוץ. האיש שברגע שגילה את הסוד שלו, בלא הרבה יותר מארבע דקות ועשרים שאלות, גלה לקרן זווית ואחז באהבתו הגדולה: התורה. היא היתה לו לבנה-לבנה, וכל מה שרחק ממנה היה שחור-שחור. העולם היה לו נהיר וצלול. אמת ושקר ומִדבר ביניהם.

כמו תזכורת עם נודניק תמידי הוא ישב שם תמיד. נוכח. חזק וברור. מחזיק לכולנו קצה שאפשר יהיה לחזור אליו כאשר לגמרי נתבלבל. שומר לנו על המדורה של האמת. יפה מאירה ושורפת.  

אני צופה שוב ושוב בדמות הכפופה מעל הגמרא. טלית לבנה נעה כנגד האותיות השחורות. ואין אני מספיקה להודות לו על החסד הזה שעשה עם כולנו. חסד של אמת.

הוא הלך בדרך שאף אחד לא סלל לפניו. כבש אותה בצעדים בטוחים. ישרה ישרה ונוזפת בנחשלים אחריה. גם אנחנו הלכנו. ניסינו. הליכה מהוססת, צולעת לעיתים. מסתכלים כל הזמן לצדדים. אולי אפשר מסביב? לא כל כך ישר ונוקב? אולי נעצור כאן? אבל הוא הורה דרך. מרן התשובה. בעל התשובות כולן. תשובה בלי פשרות, בלי טשטוש, בלי שום גמגום. זדונות שהופכים לזכויות. עפר שהופך ליהלומים.

חושך דהוי שהופך לאור זוהר.