כמה שווה יהודי? סיפורם של פמוטים שלא הודלקו

היה זה בשנת תרנ"א, כאשר הצאר אלכסנדר השלישי עתיד היה לעלות על כס השלטון ברוסיה.

ההכנות היו בעיצומן. כל העיר לבשה חג לקראת המעמד, ובתוך קלחת ההכנות לא שכח נציג השלטון הרוסי להטיל תפקיד גם על היהודים, לחייבם להשתתף בחגיגות ההכתרה כדי להפגין מסירות כלפי השליט החדש.

הייתה לו תכנית מקורית. הוא ציווה שכל היהודים ידליקו נרות גדולים בפמוטי השבת, ויעמידום על אדן החלון עד חצות הלילה.

כצפוי עורר הציווי התנגדות רבתי בקרב יהודים רבים שראו בכך חילול הקודש. להדליק נרות בפמוטי קודש עבור מאורע של חולין, ועוד של עריץ שבימיו גברה רדיפת היהודים? א גרויסע קונץ, חביבי.

אבל ברירה אחרת לא הייתה, שכן הדלקת נרות חולין בפמוטי השבת איננה מן הלאווים שעבורם יש להיהרג כדי לא לעבור, וסתם כך יהודי רוסיה לא חיפשו לעצמו צרות נוספות על אלה שהיו קיימות ממילא.

אולם בביתו של סבא שמחה חשבו אחרת.

לסבא שמחה היו שני פמוטי נחושת שניתנו לו בירושה מהוריו. סבתא יונה הקפידה להשתמש בהם רק לשבת ולחג בשל היותם יקרים להם עד מאוד, בעיקר בשל ערכם הסנטימנטלי שלא יסולא בפז.

נכדם הבכור, גד, שהיה אז ילד בן עשר, אהב לעקוב אחר טיפולה של סבתא בפמוטים. מדי יום שישי או ערב חג, בשעת אחר הצהריים הייתה סבתא מוציאה אותם מהארון, מבריקה אותם, מכניסה בהם נרות ומעמידה אותם במקומם, שם הייתה מברכת עליהם עם כניסת השבת והחג.

באותו יום שישי חזר סבא מהתפילה וסיפר לסבתא על הגזירה, לפיה יהיה עליהם להדליק נרות בפמוטי השבת ביום של חול, לכבודו של הצאר.

"לא יקום ולא יהיה!", פסקה סבתא יונה, וסבא שמחה הסכים איתה פה אחד כדרכו.

האמת, שמצד החיילים השיכורים, העובדה שלא הודלקו אצלם נרות יכולה הייתה לעבור בשקט. וכי יכלו לעקוב אחר כל חלון? אבל השכנים הגויים הלשינו עליהם, וכתוצאה מכך הגיע שליט העיירה, עם משרתו השיכור, ורשם קנס כבד על סך חמישה רובלים.

סבא לא יכול היה לשלם את הסכום הרב, וללא אומר ניגש הקצין אל הארון והוציא משם את הפמוטים. סבא נזעק, הוא ניסה לתת לו משכון תמורתם, אולם הקצין סירב, והשניים פנו לדרכם.

אחר הצהריים שב הנכד מהחיידר, והנה לקראתו צועד משרתו של הקצין כשפמוטי השבת בידיו. הנכד צעד אחריו והבחין שהוא נכנס לבית המרזח כדי להשתכר. ביציאתו מבית המרזח, הפמוטים לא היו בידיו.

הנכד הבין מיד שהפמוטים ממושכנים ביד בעל המרזח עד שהלה ישלם עבור השיכר ששתה. הוא רץ אל החיידר וסיפר לרבי בדמעות את שאירע, וביקש שהרבי ילווה לו סכום שעמו יוכל לשלם בעד כוסית השיכר. הרבי העניק לו את הסכום, וגד אץ רץ מיד אל בית המרזח ופדה את הפמוטים.

גד הנרגש הגיש את הפמוטים לסבתא וביקש ממנה שתסתיר אותם. סבתא מיהרה להעלותם לעליית הגג, והטמינה אותם בין כלי הפסח.

בשעה עשר בלילה הגיע המשרת הגוי כשהוא שיכור, השתטח על הרצפה ובכה בכי תמרורים.

"אנא", התחנן לפני סבא, "השב לי את הפמוטים, כי אם יתוודע לאדוני שמשכנתי אותם בעבור שיכר, הוא יגלני לסיביר, והריני אבוד".

במבטו של הילד בן העשר נראה ברק של נקמה. "מגיע לו", חשב בערגה.

אולם למרבה פליאתו, סבא הוציא מהמגירה חמישה רובלים, אחז בידו וסימן למשרת ללכת בעקבותיו. סבא הובילם אל ארמון הקצין, שם הודה שהגיע להחלטה לשלם את הקנס עבור הפמוטים, והניח את הכסף על השולחן.

בצאתם מן הארמון, גד הביט בעיניו הטובות והעמוקות של סבא וסימן לו להתכופף.

סבא שמחה רכן לעברו, וגד לחש באוזנו: "סבא, היום לימדת אותי מהו יהודי, ומהו ערכו!".