האברך נבהל לשמוע מנהג-המונית שהוא עומד לפני קריסה...

מעשה באברך בשם ראובן, שעלה ביום בהיר אחד למונית, וכבר בתחילת הנסיעה הבחין בפניו העצובות והנכאות של הנהג. לאחר כמה רגעים עיניו של הנהג התמלאו בדמעות. ראובן מחליט להתעניין במצבו.

'איני רוצה לשתף אותך בים השכול והיגון בו אני שרוי', ענה הנהג, ודמעה נשרה מעינו. 'אך דבר אחד אומר לך - אני מרגיש שהיום זהו יומי האחרון עלי-אדמות, כי אני חולה לב, לא עליכם, ומרגיש היטב בעצמי, שבקרוב מאוד ליבי עומד להפסיק מלפעול'.

האברך, שהינו בעל חסד מופלא, הבין שנקלעה לידו מצוות הצלת נפשות, והמשיך להתעניין בגורמים למצבו החמור של הנהג. הלה הוסיף לספר: 'אני זקוק בדחיפות להלוואה של אלפיים שקלים, והבנק מסרב ליתנה לי, ובעקבות זאת מצבי התדרדר, ואני עומד ממש לפני קריסה מוחלטת... הלוואי והייתי יכול למצוא מאן-דהוא שיואיל בטובו להלוות לי את הסכום ולהציל את חיי...'

האברך ביקש מהנהג לעצור כאן, בסמוך לבנק, ולהמתין. לאחר כמה רגעים, חזר כשבידיו 2,000 שקלים, ומסרם כהלוואה לנהג המונית.

כעבור מספר ימים, החברותא של ראובן, שמעון שמו, הגיע באיחור לבית-המדרש, וסיפר לחבירו בהתרגשות: 'תשמע לא איחרתי סתם, עסקתי בהצלת נפשות... ובכן, עליתי למונית, והנהג פרץ בבכי וסיפר לי כי נפשו וגופו 'משדרים' לו, כי זהו יומו האחרון, והוא על סף התקף לב חמור רח"ל... הנהג אף שלף מכיסו 'מכתב פרידה', וביקש ממני לבדוק אם הוא מנוסח היטב בצורה מרגשת... לאחר מכן וא סיפר לי, שכל מה שמפריד בינו לבין המוות היא הלוואה של 2,000 שקלים בלבד... ביקשתי שיסור לבנק שלי...'

ראובן ביקש מחבירו לתאר לו כיצד נראה הנהג, ועד מהרה התברר שאכן מדובר בנהג שהוא עצמו פגש. השניים ערכו בירור קצר, ומצאו אדם שנפל קרבן ו'הציל' את הנהג המסכן מקריסת מערכות באמצעות 2,000 שקלים...

עכשיו, כשנודע שמדובר בנוכל ערמומי, הוגיע ראובן את מוחו - איך ובאיזו צורה אוכל להוציא מהנוכל את הממון? ועלה במוחו רעיון מפוקח.

הוא איתר את הנהג, ואמר לו: 'כדי לשקם את מצבך ולייצבו אחת ולתמיד, מצאתי עבורך אפשרות להשגת הלוואה 'שְמֵנה', בסכום של חמישים אלף שקלים, אלא שנותן ההלוואה מוכן ליתנה רק כאשר יקבל לידיו ארבעת אלפים שקל, אותם יחזיק כמשכון, וישיבם לך בעת פירעון ההלוואה'. 

אורו עיניו של הנהג, ומיהר למסור לראובן ארבעת אלפים שקלים... ראובן פנה אל שמעון חבירו ובישר לו בשמחה: 'הצלחתי בס"ד להוציא מהאיש את טרפו, והרי לך האלפיים שלך'.

וכאן שמעון העיר את תשומת ליבו: 'האם אמנם מותר להוציא את הממון בדרך כזו של תחבולה ועורמה?...'. ובאו השניים לשאול, האם ראובן נהג כשורה או לא?

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

מצינו בכמה מקומות בחז"ל, שמותר לאדם לשנות מן האמת, כדי להוציא את ממונו מהגנב (באופן שלא ניתן להוציא את הממון בדרך אחרת), ונציין לשלושה מקורות בעניין:

כי דור תהפוכות

במסכת יומא (פ"ג:) מסופר אודות בעל אכסניה בשם 'כידור', שנטל במרמה את כספם של רבי יהודה ורבי יוסי, וכדי להשיב לעצמם את כספם, הכניסוהו התָנָאים לפונדק, כדי להשקותו יין, ולאחר שהשתכר ראו עדשים על שפמו, ואז הלכו לאשתו וביקשו בשמו את ארנקיהם. כדי להוכיח שהם 'דוברי אמת' נתנו לרעייתו סימן, בשם כידור כביכול, ואמרו שהסעודה היום בביתכם היתה נזיד עדשים... ואכן, אשת כידור האמינה להם, ומסרה להם את ממונם.

מבואר אפוא, שהתנאים הקדושים שינו מן האמת על מנת לקבל את ממונם בחזרה. ונראה שהביאור בזה הוא, שאמירת שקר נאסרה כשבא אדם להטעות את חבירו שלא כדין ולגנוב את דעתו (כגון שרוצה שיכיר לו טובה, או להוציא ממנו דבר מה וכדומה), אך כאשר בא להוציא את ממונו מגנב שמחזיק בו שלא כדין, בזה לא נאמר איסור שקר, כי הוצאת הממון מידיו נעשית על פי דין, כך שזוהי מדת היושר והאמת.

ואדרבה, בהוצאת טרפו מפיו בערמה עושה עם הגנב חסד, שמעתה לא יחזיק בממון באיסור; וכמו כן יתן אל ליבו שלא ירוויח מאומה מגניבותיו, וסוף גנב לתלייה, וכמבואר במסכת סנהדרין (ז'., יעו"ש ברש"י ד"ה אתרי), שאם אדם גנב פעמיים ושלוש, ולא נתפס ונענש, אל יתמה, אלא ידע שסופו ללקות באחרונה!

התייעץ עם הגנב היכן להטמין את שארית כספו

מקור שני - במדרש עשרת הדברות (בדיבור השמיני 'לא תגנוב'), מובא מעשה נפלא:

מעשה היה באדם אחד שהיה סוחר והולך למקום רחוק לקנות סחורה, והיה לו חמש מאות זהובים בארנקי אחת. אמר אותו סוחר בליבו, איך אעשה, אם אוביל עמי את הארנקי, אולי יראו אותה בני אדם ויגנבוה ממני, אלא אטמינה עד שיבוא יום הסחורה. מה עשה, הלך למקום צנוע, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ועשה חפירה בארץ להטמינה. אך הוא לא ידע, כי בקיר אצל אותו מקום, היה שם חור קטן, והיה אדם אחד רואה אותו כשהטמין הכיס באותו מקום.

אחר כך הלך הסוחר, ומיד בא אותו אדם אשר ראהו שטומן הממון, וגנב את הממון.

לימים, בא הסוחר ליקח את הממון לצורך הסחורה שביקש לקנות, ולא מצאו. התחיל הסוחר מצטער ואמר בליבו, מה אעשה, למי אני מבקש ולמי אני תובע. הלא כשקברתי הארנקי לא היה שם אדם.

נשא עיניו וחיפש כה וכה, עד שראה את אותו חור שבכותל. חשב בליבו, שמא בעל הבית שדר שם ראני כשהטמנתי הממון, והוא לקחו. הלך ושאל מי הוא אותו בעל הבית, והראוהו לו. בא אצלו ואמר: 'הנה שמעתי אומרים עליך, שאתה יועץ וחכם... אני מבקש ממך שתתן לי עצה שאשאל ממך'. אמר לו: 'אמור'. אמר, 'אדוני, באתי לכאן לסחור, והבאתי עמי שתי ארנקים; האחת של חמש מאות זהובים, והשנית של שמונה מאות. ואני כשהייתי בא, לא הייתי מכיר שום אדם בעיר הזאת להפקיד אצלו את ארנקיי. מה עשיתי, הלכתי למקום צנוע, וטמנתי שם הארנקי של חמש מאות, והשנית עדיין משומרת בידי, ולכך באתי לשאלך אם אטמינם במקום אחר, או באותו מקום שטמנתי את הראשונה אשׂים האחרונה, או אפקידנה לאדם נאמן בזו העיר?'

אמר לו בעל הבית: 'אם לעצתי אתה שומע, אל תפקידנה לשום אדם, שאין אתה מכירם אולי יִכפרו לך. אלא באותו מקום ששמוּרה לך הארנקי הראשונה, שם תטמין גם את השנייה...'

מיד חשב אותו בעל הבית שגנב את הממון, שאם ילך הסוחר לאותו מקום להפקיד את הארנקי השנייה, ולא ימצא את הראשונה, ימנע להפקיד שם עוד, אלא אמהר ואחזיר את הארנקי למקומה (באותה חפירה), והוא יניח שם את האחרת, ואז אשוב ואטול את שתיהן... וכך עשה.

הלך הסוחר, ומצא את הארנקי שלו, ואמר: 'ברוך המחזיר אבידה לבעליה'!

מסיים המדרש: לכך לא יפשוט אדם ידו בגניבה, שמה שיבקש לא ימצא, ומה שבידו יטלו ממנו!

מבואר אפוא, שהסוחר שינה מן האמת כדי להציל את ממונו מידי הגנב. ולכאורה נוכל ללמוד מכאן גם בנוגע לשאלתנו.

עם עיקש תתפתל

מקור נוסף ניתן למצוא בנאמר בפסקי הריא"ז (ברכות פ"א ה"ב אות ו'): אם היה חבירו אלים, ונוטל משלו באונס, רשאי להתנהג בו בדרך מרמה כדי להציל את שלו, שנאמר 'ועם עקש תתפל'! וציין הריא"ז לדרשת רבותינו (במסכת מגילה י"ג:) על הפסוק (בראשית כ"ט, י"ב): 'ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא', ושאלו חז"ל: וכי אחי אביה הוא, והלא בן אחות אביה הוא?! אלא אמר לה יעקב: האם תנשאי לי? השיבה רחל: כן, אבל עליך לדעת כי אבי רמאי גדול הוא, ולא תוכל לו. אמר לה: אם רמאי הוא, אחיו אני ברמאות. אמרה לו: וכי מותר לצדיקים לנהוג ברמאות? ענה יעקב: אכן כן, כמו שכתוב (שמואל-ב' כ"ב, כ"ז): עם נָבָר תִּתָּבָר ועם עיקש תִּתַּפָּל (לשון נפתל ועיקש, ובספר תהילים כתוב 'תתפתל'. רש"י).

לאור הדברים, נראה שמותר היה לראובן להוציא את הממון מהנוכל בדרך בה נקט. (וכל זה דוקא כשאין אפשרות אחרת להוציא את הממון מלבד שינוי מן האמת, וכשדברי העורמה אינם נאמרים בבית הדין[1]).

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.