כשהסרטן נקש אצלי בדלת: טור אישי חדש ומטלטל. פרק 1

שמי לימור דגן ואני נשמה, נשמה שירדה לעולם להזדכך ולהיפתח עד שובה חזרה אל האור.

אני בת 43, נשואה לאורי, ולנו ארבע בנות מקסימות, חיה בפלטין של המלך, ירושלם הקדושה.

לפני כ-14 שנים זכיתי לחזור בתשובה, ובשלוש השנים האחרונות אני עושה "תשובה על תשובה" בזכות השיעור העצום לו זכיתי, שכלל בתוכו לא מעט ייסורים, אך לא פחות רחמים וחסדים גדולים.

השיעור נקרא: "סרטן השחלה".

בעברי הייתי סמנכ"לית משאבי אנוש בחברת תרופות. כיום אני על מקומי, ממלאת את שליחותי האמיתית שלשמה ירדה נשמתי לעולם. אני מטפלת רגשית ומאמנת, מלווה נשים להחלמה, לצמיחה ולהחלמה. מנחת סדנאות ומרצה, עובדת אצל בורא עולם באהבה ובאמונה.

בשיא החיים

רוב האנשים שחלו מסרטן בסביבות גיל ה-40 יגידו שהסרטן תפס אותם בשיא חייהם.

על פניו גם אני יכולה להגיד את זה: בת 40, נשואה לבעל מקסים, מגדלת ארבע בנות מדהימות, קריירה מפוארת כמנהלת בכירה בחברת תרופות, כבר קנינו בית, קרענו את הניילונים מהרכב החדש… אבל האמת היא שהסרטן הגיע בנקודת השפל בחיי. לא היה לי טוב עם עצמי, מאסתי בעבודה שלי, היה קשה בזוגיות והאתגרים ההוריים גרמו לי לחשוב פעם אחרי פעם שאני אמא גרועה.

לניתוח הראשון נכנסתי בידיעה שהממצא ליד השחלה הוא שפיר. בחדר ההתאוששות נכחו כל בני המשפחה מחוץ לחדר, ומותר רק למלווה אחד לשהות ליד מיטת המנותח. הייתה זאת אחותי שירלי שנבחרה משמיים לשהות לידי כשקיבלתי את הבשורה.

בעודי מעורפלת מקוקטייל ההרדמה, הגיח הפרופסור שניתח אותי וטפח על שכמי באהדה.

זה ייצר אצלי כיווץ בגוף!

הוא ירושלמי, עובד מעל 30 שנה עם הציבור החרדי, יודע מה זה "שמירת נגיעה". יש הבדל בין לנתח אישה חרדית לבין לטפוח על שכמה לאחר ניתוח, אבל העדפתי להימנע מפרשנות ולא לחשוב על משמעות האהדה שהוא גילה.

"מהלך הניתוח היה תקין, הניתוח עבר בהצלחה אבל אני מצטער, זה גידול", אמר הפרופסור.

"ברור שזה גידול, אחרת לשם מה התכנסנו?", עניתי בהומור, מנסה למנוע את רוע הגזרה, להציע אופציה חלופית או לפחות להרוויח עוד כמה רגעים לפני שהשטיח נשמט תחת רגליי.

"זה גידול ממאיר, סרטני!", אמר ולא הוסיף.

הסתכלתי על אחותי, היא נראתה כמו רוח רפאים וכל מה שחשבתי עליו באותו הרגע היה: "למה דווקא שירלי אחותי הקטנה האהובה והיקרה שלי צריכה להיות נוכחת בשעה קשה זאת?".

תמיד ביקשתי להגן עליה מרוחות העולם הסוערות, ושוב המציאות מוכיחה לי שאין לי שליטה על מה שקורה.

מה שנכתב לאדם לעבור בזה העולם הוא יעבור. את המחשבה הבאה שעברה לי בראש ביטאתי בקול. "אני על הברכיים! איך אני אמורה להילחם בקרב של חיי כשאני על הברכיים"?, שאלתי את שירלי בדמעות.

שירלי התעשתה מהר, כיאה לבת משפחת דרוקר, ואמרה "מרים, את לוחמת, עברת כל כך הרבה בחייך ותמיד יצאת עם ידך על העליונה. גם הפעם ברור לי שאת מנצחת, אין שום ברירה אחרת, כולנו פה נעזור לך!!!".

אני שומעת את דבריה וחושבת לעצמי "מי זאת מרים? אני בכלל לא מכירה אותה. באיזה קרבות היא לחמה? מה האסטרטגיות שלה?

לימור אכן הייתה לוחמת קשוחה ואמיצה, אבל נפרדתי ממנה כמה שנים לאחר שחזרתי בתשובה כשהסכמתי להחליף את שמי מלימור למרים בהמלצת רב. אך מעת ש"מרים" הגיחה לחיי, היא הביאה איתה לא מעט מרורים. באותן דקות בבית חולים קיבלתי החלטה – אני חוזרת לשמי המקורי, השם שאבי ואימי העניקו לי בהשראת הבורא. שם שמאוד אהבתי כל חיי אבל הסכמתי להחליף משיקולים חברתיים.

בזכות ההקשבה לאינטואיציה שלי, שהיא קולה של הנשמה, תפסתי את הסרטן בזמן!

בסייעתא דשמיא, אני זאת שהתעקשה על ניתוח בלי להבין בכלל שזאת תהיה ההחלטה שתקבע אם אחיה או אמות ובשם אותה הקשבה בחרתי לפעול גם הפעם.

שוב פתיחת היכל, זאת הפעם האחרונה בחיי, מבטיחה!

וייקרא שמה בישראל: "לימור" ❤

המשך בפרק הבא...