סיון רהב מאיר: כשנשיא בית המשפט פגש את האסיר לשעבר

שש מילים בפרשה שקראנו בשבת שעברה מגלות לנו סוד גדול: 12 מרגלים נשלחים לארץ ישראל, ורובם חוזרים אל העם במדבר פסימיים. לדבריהם, אחרי מפגש עם תושבי הארץ, אין טעם להמשיך במסע לשם. במהלך הדיון, הם אומרים שש מילים משמעותיות: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים – וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".

כלומר: קודם כל ראינו את עצמנו כחגבים, ולכן ככה גם היינו בעיניהם. אחרי שראינו את עצמנו קטנים וחלשים, חסרי ביטחון עצמי, חסרי סיכוי – ככה גם האנשים שפגשנו בארץ ישראל תפסו אותנו.

הרי אלוקים אמר למשה רבנו לשלוח אותם למשימה הזו, וגם הבטיח שהיא אפשרית, אז מאיפה החולשה הזו?

זה נכון במדבר, ונכון גם כיום: התפיסה העצמית שלנו היא הבסיס. היא מקרינה החוצה. אם נתפוס את עצמנו כבעלי ביטחון עצמי, אם נצא לעולם עם אופטימיות וחזון ואמונה – ככה גם יסתכלו עלינו בחזרה.

החופש התחיל?

כשבע מאות אלף תיכוניסטים יצאו השבוע לחופש הגדול, אבל אולי הדרך הנכונה לנסח זאת היא כך, כפי שנהג לומר הרב יעקב אדלשטיין זצ״ל: שנת הלימודים האמיתית מתחילה עכשיו.

הרי החופש הגדול הוא לא חופש מערכים ולא חופש מכל מה שחשוב לנו. הוא חופש אך ורק מבית הספר.

במובן מסוים, בחופש רואים מי אנחנו באמת. עכשיו, כשאין מורים וצלצולים ומבחנים, האדם מבטא את עצמו בלי מסגרת חיצונית: מתי הוא קם והולך לישון, במה הוא ממלא את יומו, איך הוא מתייחס לסביבתו. הרי רוב חייו האדם חי בלי מערכת שעות של משרד החינוך, ולכן זוהי טעימה מהחיים הבוגרים כפי שהם, זה הסמסטר הכי משמעותי השנה. החופש הגדול הוא שנת הלימודים האמיתית.

בהצלחה.

בלי "אחרי הבחירות"

המילה "בחירות" חזרה אתמול לחיינו, ויחד איתה גם צמד המילים "אחרי הבחירות". אלה מילות קסם לדחיית דברים, כי עכשיו לא מתאים, הרי כעת צריך במשך חודשים שלמים לעקוב אחרי הסקרים והמבזקים והקמפיינים.

ספר במדבר מציג גישה אחרת לחיים. כמו שאומרים "אחרי הבחירות", "אחרי החגים" ו"אחרי התואר", עם ישראל יכול היה גם לומר "אחרי המדבר": קודם נגיע לארץ, ואז נתחיל לעשות את מה שצריך.

אבל בפרשות שקוראים כעת מתואר איך פעם אחר פעם העם הגיע למקום חדש – ומייד בנה את המשכן, את המרכז הרוחני שלו, את הלב הפועם שלו. לפעמים הם חנו שם זמן קצר, לפעמים שנים רבות, וכשהיו צריכים להמשיך בדרך – הם פירקו את המשכן בזריזות, כדי להקים אותו מייד מחדש בנקודה הבאה.

פרשנינו מסבירים שיש כאן לקח גדול: אסור להקפיא את החיים בציפייה לאיזה יעד עתידי. גם תוך כדי תנועה, כשיש עליות וירידות ואי-וודאות, צריך לנצל כל רגע במלואו ולעשות את מה שהכי חשוב לנו, לבנות את ה"משכן" שלנו: תורה, חינוך, התנדבות, משפחה, קהילה, עבודה (וכמובן, חשוב גם להצביע ולהיות מעורבים). השקעה באבני היסוד של חיינו היא הדבר היציב ביותר, גם כשהנסיבות החיצוניות סוערות.

ספר במדבר מזכיר שאין לנו מושג כמה זמן יש לנו, ולכן את מה שחשוב כדאי לעשות עכשיו. גם אלה הבחירות שלנו.

כשנשיא בית המשפט פגש את האסיר לשעבר

את המכתב הזה קיבל אמש הרב איתן אקשטיין, מנהל "רטורנו", מרכז לטיפול בהתמכרויות:"הרב אקשטיין שלום. שמי שמואל הרבסט, ואני משמש בתפקיד נשיא בתי משפט השלום בירושלים. היום זכיתי לבקר ב'רטורנו', לדעתי בפעם הרביעית, עם שופטי המחלקה הפלילית שלנו.

"הפעם זכינו לשמוע את דבריו המדהימים של טל אבירם, רכז המדריכים אצלכם במרכז הגמילה. זו לא הייתה פגישתנו הראשונה. בשנת 2009 שימשתי כתובע בפרקליטות מחוז ירושלים. אני הוא זה אשר הגיש את כתב האישום נגד טל אבירם. אני הוא זה אשר הביא לכליאתו.

"התיק הזה תמיד הפליא אותי, נוכח נסיבות חייו המיוחדות. טל היה ילד נורמטיבי, מצטיין, שבגלל משבר התמכר להימורים, נקלע לחובות של יותר משבעה מיליון שקלים והתדרדר עד לתהום. סיפרתי עליו לילדי בכל פעם שעברנו בצומת פת, שם הייתה תחנת הטוטו שבה היה טל מהמר.

"שנים חלפו. לפני כמה שנים הופיע טל בפני בבית המשפט, אבל הפעם לא כנאשם אלא כמדריך שליווה את אחד החניכים שלכם. זיהיתי אותו מייד, הזדהיתי בפניו וביקשתי ללחוץ את ידו ולהביע את הערכתי ואת התרגשותי.

"היום שמעתי ממנו את הסיפור המלא. טל נקי כבר כעשר שנים. בסוף השיחה המעגל נסגר. התחבקנו והבנתי איזה אדם גדול הוא. הוא בעל-תשובה, המצוי במדרגה שאנחנו, ה'נורמליים', כלל לא מבינים".

תודה לשופט הרבסט ולטל אבירם, על כל המסרים בסיפור הזה: על היכולת לצאת מייאוש לתקווה, לא משנה כמה עמוקה ההתדרדרות. על היכולת לא רק להשתקם, אלא גם לשקם אחרים. ועל היכולת של מי שהאשים, לומר שהוא מכיר בגדולת הנאשם.

מילים ממסיבת הסיום

הנה רעיון יפה שנאמר השבוע באחת מאינספור מסיבות הסיום שמתקיימות כעת: אתם עוזבים חממה ויוצאים אל העולם הגדול. כשהמצב מבלבל – לאן פונים? בפרשה שקראנו בשבת שעברה, שני מרגלים בלבד לא נסחפו: יהושע וכלב. עשרה מרגלים התייאשו וחשבו שזו טעות להמשיך לארץ ישראל, ורק שניים העזו להתנגד למהלך והכריזו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד". היום אנחנו יודעים שהם צדקו. מאיפה הכוח להיות במיעוט? מאיפה הכוח לשמור על ערכים, גם בחוץ?

הפרשה שולחת אותנו לשני כיוונים - אל העבר ואל העתיד:

אל העבר - מסופר לנו שרק אחד מהם, כלב, הלך במהלך הביקור בארץ לקברי האבות והאימהות שבמערת המכפלה. כלב התפלל שם על עצמו, שלא יקשיב להסתה של עשרת המרגלים, ולא יצטרף אל הרוב הסוחף. שישמור על נאמנות ועצמאות רוחנית ולא ישכח מיהו ומה שליחותו. בזמנים של משבר, הוא לא הסתכל על כותרות העיתון של אותו היום ועל מה יכתבו עליו שם, אלא על אברהם אבינו ושרה אמנו, ועל מה הם יגידו עליו.

אל העתיד - המרגל השני שהיה במיעוט נקרא הושע. אבל משה רבנו הוסיף י' לשמו, וקרא לו יהושע, וגם התפלל עליו כך: שאלוקים יושיע אותך מהתוכנית של המרגלים. יש כוח לתפילה ולברכה כזו של צדיק, והתפילה של משה על יהושע התקיימה.

כשיש בלגן וחוסר וודאות בהווה – וזה נכון גם לתקופת בחירות, ולכל אתגר – העבר והעתיד יכולים לתת לנו פרופורציה וכוחות. הסיפור שלנו הרבה יותר גדול ונצחי ממה שנדמה לפעמים.

בהצלחה.