ארבע הערות בעקבות נפילת הממשלה, והאם את החרדים מעניין רק כסף?

1. לאורך השנים חזרה על עצמה הטענה, הספק שקרית ספק אנטישמית, שלפיה החרדים רוצים רק כסף. את השיטה לא המציאו הפוליטיקאים או התקשורת בישראל, זו למעשה טכניקה ישנה שבה צויר היהודי הקדמון בשלל כתבי עת אנטישמיים לאורך השנים, במטרה להשניאו בעיני הציבור. כך בדיוק צויר האדם החרדי במדינת היהודים, באמצעות השמצתם של נציגיו בכנסת.

נפתלי בנט עצמו היה אחד מאלו שחתומים על התזה השקרית הזו כלפי הציבור החרדי. עוד טרם חצייתו את הרוביקון והחלטתו לעשות הכול בשביל לכהן כראש ממשלת ישראל, כאשר כיהן כשר ביטחון, ידע בנט לספר לפעילי מפלגתו בגבעת שמואל שהמפלגות החרדיות הן שותפות נוחות יותר מהדתיים לאומיים כי "אצלן זה הכל כסף... איתם זה נורא קל. החרדים אומרים: תביא את הכסף, אתה רוצה מדינה פלסטינית? תעשה מדינה פלסטינית. אתה רוצה מהלך כלכלי? מלחמת לבנון השנייה? הם אומרים תביא לי את הכסף". הבנתם את הנקודה, אין להם אידיאולוגיה לחרדים האלו, מה שמעניין אותם זה רק שטרות של כסף ועדיף הרבה...  בנט, לזכותו ואולי לחובתו ייאמר, האמין בכך בכל ליבו. גם כאשר הקים את ממשלתו על חודו של חבר כנסת – הוא המשיך לקוות ולהאמין כי החרדים יבואו לבסוף בעקבותיו. הכסף יענה את הכול מבחינתם, אז נציע להם כמה שירצו, חשב, והתבדה.

(צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

במהלך השנה האחרונה הוכיחו הנציגים החרדיים בכנסת, כי הם האחרונים שיעשו דבר מה הנוגד את האידיאולוגיה שלהם בעבור תקציבים או ג'ובים. עובדה זו בלטה מאוד לנוכח היותו של הציבור החרדי הציבור העיקרי שנפגע כתוצאה מהקמת הממשלה, שהטילה מיסים ייעודיים כנגדו. אלו אולי לא הוכרזו רשמית כמס שנועד לפגוע בחרדים, אך בפועל זה מה שנעשה, זאת לאחר שליברמן החליט להפוך לפתע ל'שוטר הטוב' ולדאוג לבריאותם של החרדים רגע לפני שהם נשלחים למזבלה במריצות, כפי שהבטיח טרם הבחירות.

קריסת הממשלה לאחר שנה אחת בלבד, שבה המפלגות החרדיות לא נעו ולא זעו מעמדתן למרות הררי הבטחות וערמות של תקציבים שהובטחו להן, אלא דבקו באידיאולוגיה החרדית אשר כוללת תמיכה מוחלטת בהקמת ממשלת ימין בלבד – הוכיחה כי הטענה הזו איננה אלא... ובכן, כמו פעם, אנטישמיות מזוקקת ללא כל ביסוס.

2. הפעם האחרונה שבה השמאל שלט בישראל שלטון של ממש הייתה בתקופתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. מאז העם בישראל זז ימינה. גלי הפיגועים, הטרור מכל הסוגים ורוח השנאה שחשפו בני דודינו הובילו לכך שהעם בישראל התפכח והבין כי לא ניתן באמת לסמוך על הפלסטינים.

ואז הגיעה התקווה הגדולה מבחינת מפלגות השמאל: נפתלי בנט. האיש שהקים מפלגה בשם 'ימינה' הסכים לעזוב כל אידיאולוגיה שהחזיק בה עד אז ולפנות שמאלה בחדות, כל זאת בכדי להפוך לראש הממשלה. השמאל מצדו הגיב בהתלהבות אדירה. מפלגות העבודה ומרצ, שכבר שכחו היכן נמצאים לשכותיהם של השרים, עטו על המציאה ושבו להחזיק ברסן השלטון. אלא שהיה זה חיקוי חיוור לשלטון השמאל מהעבר. אם בתקופת רבין החזיקו העבודה ומרצ יחדיו 56 מנדטים – כיום הם הפכו כיום לצל חיוור של עצמן עם 14 מנדטים בלבד.

לעקרונות היסוד שלהן – שהן שאיפה לסיום הסכסוך ושתי מדינות לשני עמים; צדק מתוך תפיסה אוניברסלית של שוויון זכויות לכל אדם ואזרח, והקטנת הפער הכלכלי-חברתי; הפרדת דת ממדינה ומאבק בגזענות דתית ומגדרית – אין קונים רבים באקלים הפוליטי של ימינו. לעומתן, אפילו מפלגות כחול לבן ויש עתיד אינן מנופפות עוד בדגל הזה. ארבע מפלגות השמאל הללו לא יכלו להיוותר מאחור כשהבינו כי סוף סוף יוכלו לשוב לעמדת השררה, וזינקו עליה בהתלהבות כשהם זונחים כל אידיאולוגיה. התירוץ הקלוש מבחינתם היה – כמו תמיד בעשור האחרון – 'ביבי', כשאליו נוסף הדמון החדש: 'בן גביר'.

עם הקמת הממשלה, התקווה הרקיעה שחקים. המפלגות ניצבו זו לצד זו והבטיחו לעשות הכול כדי לקיים את הקואליציה הבלתי אפשרית, והן אכן עשו. אלא שאז התברר כי השמאל איננו מסוגל לשלוט, גם אם הוא מוותר על רוב ערכיו, פונה להקים קואליציה עם שתי מפלגות ימין שאת אחת מהן הוא שם בראשו, ומשלב בכל התבשיל הזה מפלגה ערבית. זה פשוט לא עבד, כי העם כבר מזמן אינו איתם. העם בישראל הפך זה מכבר מסורתי יותר, קרוב יותר לדת וכמובן ימני יותר. זה מתבטא במפת המנדטים, ומתבטא ברוח הציבורית שהשפיעה על קריסת הממשלה לתוך עצמה.

3. הצלע הנוספת בקואליציה רבת הניגודים שקרסה השבוע היא המפלגה הערבית רע"מ. בניגוד למה שהתקשורת אוהבת לספר לנו, הערבים עוינים את מדינת ישראל. אולי לא כולם, אבל בהחלט רובם. הנקודה הזו הובהרה היטב במהלך השנה האחרונה. ובניגוד למה שמציירת התקשורת, אין שם רוב דומם שמעוניין ביחסים טובים עם היהודים. איך אני יודע? די אם ננתח את מפת ההצבעה של המגזר הערבי לכנסת כדי להבין זאת. הבוחרים הערבים ברובם מצביעים למפלגות הערביות, שהן, איך לומר, אינן מורכבות מחסידי אומות העולם, אלא חבריהן עושים הכול כדי לפגוע במדינת ישראל.

(צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

למרות זאת, זה לא הפריע לקואליציית השמאל להקים קואליציה אחת עם אותם אויבי ישראל, שבעבר בנט הצהיר שאין לשבת איתם בגלל שהם "תנועת אחות של חמאס". מבחינתם כל מה שלא ביבי – ראוי.

אלא שהעסק חרק למן ההתחלה. לבכירי הקואליציה הלך והתברר, עם כל יום שעבר, כי אין אפשרות אמיתית לקיים שותפות של ממש עם הנציגים הערביים. זה התחיל עם ג'ידא רינאוי זועבי והמשיך עם מאזן גנאים. השניים התנגדו למהלכים של הקואליציה, ולמרות שבכיריה לא הבינו את המסר בתחילה והאמינו כי ניתן לשפוך עליהם כסף והרבה במטרה להחזיר אותם לסדר – לבסוף התברר כי דווקא הנציגים הערביים מחזיקים באידיאולוגיה סדורה ללא פשרות.

4. נפתלי בנט הבטיח אין ספור הבטחות טרם הבחירות, אך לאחריהן התברר לבוחריו כי אין בכוונתו לקיים אותן. זה אולי טריוויאלי למדי עבור פוליטיקאים להבטיח דבר אחד ולבצע דבר אחר ביום שלאחר הבחירות, אך כאן התמונה הייתה שונה. בנט פשוט לקח את כל מה שאמר ערב הבחירות וביצע ההיפך הגמור. כך, לדוגמה, את שותפו הקרוב כיום, יאיר לפיד, הוא תיאר כאיש שמאל שלא ניתן להעניק לו תפקיד ראש ממשלה בכל דרך שהיא. "הבחירות האלה הן בתוך המחנה הלאומי", הוא הבטיח באחת מהצהרות הבחירות שהעניק, והוסיף כי "לא יכול להיות שבראש הממשלה ישב מישהו מהשמאל". שלא לדבר על דחייה גורפת של כל שיתוף פעולה עם רע"מ – תנועת בת של האחים המוסלמים. כדי להבין עד כמה עשה ההיפך ניתן לחזור אל נאומו עם פיזור הממשלה, אז הוא נשמע כמובן אחרת לחלוטין.

(צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

בוחריו ראו את הפרת ההבטחות וזעמו. בנט השתמש בהם טרם הבחירות וזרק אותם לאחר מכן. אלא שעם פירוק הממשלה גילו גם חבריו הקרובים, אלו שצעדו עמו אל ההרפתקה הזו, כי מי שבוגד פעם אחת יבגוד בהכרח פעם נוספת, לאחר שבנט הכריז על פירוק הממשלה כשהוא זונח מאחור את האנשים שליוו אותו לכל אורך הדרך.

הסימן המקדים להתנהלות הבעייתית מצדו של בנט, זו שהייתה אמורה לעורר את כל פעמוני האזעקה בקרב חברי הכנסת של ימינה, היה סיפורו מעורר הרחמים של חבר הכנסת לשעבר יום טוב כלפון. כלפון, שעמד אל מול כל הלחצים שמסביב והאידיאולוגיה שהאמין בה בשביל נאמנותו לבנט והשררה, הופתע ביום אחד בהיר כאשר בנט החליט בצעד של 'מנהיגות' להדיחו לטובת מתן כהנא. "הופתעתי. נפגעתי", הוא אמר לאחר מכן. הבאים בתור היו חבריו למפלגה, שקיבלו השבוע הודעה על כוונותיו זמן קצר בלבד לפני החלטתו לפרק את הקואליציה. בולטת במיוחד התייחסותו המבישה לאיילת שקד, זו שצעדה עמו כברת דרך ארוכה ונענתה לכל גחמותיו הפוליטיות, אך כעת הותיר אותה באחת ללא אופק פוליטי, כשהיא אפילו איננה יכולה לערוק לליכוד. לו רק יכלה שקד לקלוט את הרמזים המוקדמים. לו רק יכלו מצביעיו לקלוט את השקר של האיש שביקש את אמונם קודם לכן, אולי היינו כעת במציאות שונה לחלוטין.