’הַצָלָתי מהצחנה והעכברים אינה מצוה פחות גדולה מאירוח פליט מהדרום’

מעשה שהיה כך היה:

בימי המלחמה בחודש כסלו תשע"ג, כאשר אל יישובי הדרום נשלחו חיצי מוות מהעיר עזה, יהודים רבים חיפשו להימלט מאזור הסכנה עד יעבור זעם. לשם כך הפעילו אנשי חסד מוקד טלפוני מיוחד שיטפל בקבלת פליטים מהדרום, כאשר אל המוקד פנו תושבי הדרום שמחפשים להימלט, וכן יהודים צדיקים שמוכנים לארח את תושבי הדרום בחינם. מי כעמך ישראל...

ובכן, יהודי בשם ראובן התקשר אל המוקד, וביקש 'אנא תדאגו עבורי בדחיפות למקום-מבטחים למשך ימי המלחמה, כי אני ומשפחתי נמצאים תחת ההפגזות...'

המוקד הפנה אותו אל שמעון, יהודי ממרכז הארץ שהסכים להעמיד את דירתו לאורחים מהדרום.

בני משפחת ראובן התקבלו בסבר פנים יפות, וזכו לאירוח חם וסעודות כיד המלך... בעל הבית התעניין, 'מהיכן אתם?', והאורח השיב: 'ממושב פלוני בדרום'.

והנה, כעבור שבוע ימים, פוגש שמעון את קרוב משפחתו, שגר במושב שבו דרים אורחיו מהדרום, ומספר לו: 'אתה יודע שפלוני אלמוני מהמושב שלכם מתארח אצלנו'... קרוב המשפחה תוהה לכמה רגעים, ועונה: 'אני מצטער, אבל אין לנו שום יהודי במושב העונה לשם הזה!...'

שמעון מיהר לשוב אל ביתו, ופנה בפנים חמורי-סבר אל האורח: 'תאמר לי את האמת - היכן אתה גר?'. בתחילה ניסה האיש הנבוך להתחמק, אך לבסוף הודה: 'אני נורא מתנצל, איני מהדרום, אלא מ...הצפון'. בעל הבית התריס כנגדו: 'מדוע שיקרת לי, למה הגעת הנה?!'

והלה התוודה: 'את חטאיי אני מזכיר היום... אנא אל יכעס עלי, אני יהודי עני שמתגלגל מדירה לדירה עם ילדיי, ובזמן האחרון התגוררנו במקלט עם צחנה נוראה ועכברים. כששמענו אודות 'מוקד ההצלה', החלטנו, שאולי גם אנו נוכל לזכות לשהות מעט ב'מקלט' הוגן; כמדומני שבקבלתנו לביתך עשית מצוה לא פחות גדולה מקבלת משפחה מהדרום, ואולי אף יותר גדולה...'

גם לאחר שבעל הבית שמע את דבריו של האביון, הוא עדיין לא נרגע: 'כאן זה לא בית הארחה ולא בית תמחוי; את הדירה העמדנו לפליטי הדרום בלבד, ומששיקרת לי ושהית כאן שלא כדין, תצטרך לשלם לי 'דמי שכירות' עבור השהות בדירה, וגם את דמי הארוחות, שמסתכמים לפחות בכ-3000 שקלים, אך מאחר ואתה עני, אתחשב בך ותשלם רק שני-שליש מהסכום - 2000 שקלים!' 

והאיש מהצפון ממשיך לטעון: 'הרי ביתך לא היה עומד לשכירות, כי הרי התכוונת להעמידו לשֵם עשיית חסד בחינם, ואם כן היאך תוכל כעת לדרוש שכר?!...'

עם מי הדין?

האם הבית נחשב ל'קיימא לאגרא'

הדר בבית חבירו שלא מדעת בעל הבית, והבית לא היה עומד לשכר, אין הדר צריך לשלם דמי שכירות לבעל הבית (שזה נהנה וזה לא חסר פטור), אך אם הבית עומד להשכרה, צריך הדר בו לשלם לבעליו (שו"ע חו"מ סי' שס"ג ס"ו). ומבואר ברמ"א (שם), כי סתם בתים בזמן הזה עומדים לשכר, ואף על גב שטרם השכירום בעליהם. ולכן, באופן רגיל, כאשר אדם דר בבית חבירו, חייב לשלם לו שכר.

וכתב בשו"ת 'אפרקסתא דעניא' (ח"ד חו"מ סי' שי"ב): "בשנת תרע"ה (במלחמת העולם הראשונה), שרבים ברחו מפחד אויב והשאירו בתיהם בלי בן-בית כהפקר, היה יהודי אחד שנכנס ודר בבית אחד, וכשבעל הבית שב למקום, תבע מהדר בביתו לשלם לו שכר-דירה. האם אכן צריך הדר בבית לשלם את דמי השכירות לבעלים?" 

והשיב, שהדר בבית פטור מלשלם לבעל הבית, והגם שכתב הרמ"א שסתם בתים בזמן הזה עומדים להשכרה, מכל מקום בנידון דידן ודאי אין הבית עומד להשכרה, וכמו שכתב הרמ"א (שם בריש הסעיף), שאפילו היה רגיל להשכיר, רק שעכשיו אין הבית עומד להשכרה, הולכים אחר שעה זו, וממילא הדר בו פטור מלשלם מדין זה נהנה וזה לא חסר. ועוד, שבשעת חירום כזו, ודאי אנו אומרים שמסתמא נוח לו לבעל הבית שידורו בביתו, וכמו שמצינו במסכת בבא קמא (כ"א.), שהדר בבית מהנה את בעליו, שנאמר 'וּשְׁאִיָּה יוּכַּת שָׁעַר' (ישעיה כ"ד, י"ב), כלומר: בית שאין בני אדם דרים בו, מזיקים מכתתים שעריו, וזה שדר בו הועיל שלא יוזק הבית.

אולם, אמר הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, כי אין מכאן ראיה לנידון שאלתנו, משום שבנידון ה'אפרקסתא דעניא', הבית מחמת עצמו לא עמד לשכר, וכמו שמציין שהבית נותר כ'הפקר', ובודאי שבעליו לא יכלו להשכירו באותה העת. בשאלתנו לעומת זאת, הבית מצד עצמו היה ראוי להעמדה לשכירות, והיה ניתן להפיק ממנו רווחים אם ישכירו אותו, ומה שרצה הבעלים לעשות בו חסד (בחינם), אין זה מגרע מהיותו עומד לשכר, ולכן רשאי בעל הבית לדרוש שכר עבור השהות בביתו.

האם אירוח העני נחשב למצוה גדולה יותר

ומה שעתה יש לדון הוא, האם טענת העני שלאור מצבו הקשה, הכנסתו לבית היא מצוה גדולה, ואולי גם יותר, מאשר לארח פליט מהדרום. ואם אכן הדברים נכונים, היה מקום לטעון כלפי בעל הבית - הרי התכוונת לעשות חסד, ועשית חסד גדול יותר, אם כן מדוע שתדרוש על כך שכר?!

ואמר על כך הרב יצחק זילברשטיין שליט"א: אין זה נכון לטעון שמצוות הכנסת העני גדולה יותר, כי הכנסת פליטי-החרב מהדרום, היא לשֵם הצלתם מפיקוח נפש, לאור המציאות שמאות טילים נשלחים מידי יום ליישובי הדרום, (וכפי שאכן ראינו שכמה יהודים נהרגו, ורבים נפצעו). ואמנם גם העני מהצפון חי בתנאים לא פשוטים, מכל מקום מצבו עדיין לא היה גובל בסכנת נפשות, וכשם שעד היום התגלגל ממקום למקום, כך היה ממשיך להתגלגל. ואם אכן העניות היתה עלולה לגרום לו לסכנה, היה מקום לפטור אותו מלשלם, כי מה הוא שונה מפליטי הדרום.

לסיכום: העני צריך לשלם לבעל הבית עבור השהות בבית ועבור הארוחות. 

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.