הנערים צעקו קריאות גנאי מתחת לחלון, ואני התכווצתי מבושה במיטה

תופעת השיימינג (ביוש, בעברית צחה) תפסה לה מקום של כבוד במציאות שלנו, למרבה הצער. ילדים ובני נוער לא קולטים שהחרם שהם יוזמים היום כנגד מישהו, יהיה מחר הצלקת שאותו אדם עלול לסחוב למשך כל החיים. צורת התקשורת ההמונית בעולם הדיגיטלי חידדה את זה, ולמעשה היום קשה למצוא ולו בן או בת נוער שלא עברו מתישהו אמבוש, חרם, שיימינג, הצקות או איזה מושג שלא תרצו.

למציקים אני אומר דבר פשוט: זה עוד יחזור אליכם כמו בומרנג. שמעתם על האמרה הארמית "עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן"? אם לא, נסו ללמוד מה עומד מאחוריה. כן, אני יודע שגם ההוא מעצבן ושהוא התחיל ושכולם ממילא לא סובלים אותו וכן הלאה - אבל שום דבר לא מצדיק הלבנת פנים פיזית או באמצעים דיגיטליים. שום דבר לא מצדיק חריצת צלקת בנפשו של מישהו אחר, רק כי הוא לא בא לכם טוב בעין. לא מצליחים להתחבר למישהו? תמיד בסוף מגיעים לוויכוח? דמיינו שהוא חפץ חשוד, ופשוט תפסו מרחק ממנו. אבל אל תיכנסו לסשן של קמפיין נגדו.

לצד הנפגע אני אומר דבר עוד יותר פשוט: גם אם זה נראה סוף העולם - זה יעבור. אם עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. נכון שזה כואב ומביש ומעציב - אבל קחו בחשבון שיום יבוא ותסתכלו על זה בחצי חיוך (מריר כמובן), בסוג של השלמה ואולי הבנה מסוימת. לפעמים יכול להיות שתראו בחוש כיצד הצד הפוגע גם משתנה.

וכן, גם אני עברתי את הסרט הזה. היום החיים שלי שונים לגמרי, אבל אי שם, בשנת 1994, לא חלמתי שאגיע לאנשהו. הייתי נער די דחוי חברתית, עם חבר וחצי ביום טוב, לא מצטיין בשום דבר מיוחד, בעל כריזמה של נייר-סופג, לא טוב בכדורגל או בכדורסל (מתחביבי הכיתה באותה תקופה: להכריח אותי להיות שוער כי לא היו מספיק שחקנים, ואז לצרוח עלי בכל פעם כשמבקיעים לי גול), עם עולם פנימי עשיר - אבל סביבה שראתה בי סתם מישהו אפור ואולי קצת מוזר. איך הוא לא אוהב כדורגל ולא מתעניין באופנועים?

וכך, כמו ברוב סיפורי ההתנכלות, היה בחור אחד בתיכון החילוני שבו למדתי, שהחליט שאני הפרויקט שלו. אבל לא בקטע טוב, אלא בדיוק להפך. הוא הסית נגדי כמה נערים אחרים, שחלקם היו חברים טובים שלי עד אז, הדביק לי כינוי מלגלג ("דודו קינג"), סיפר לנערים אחרים שלא הכרתי עד כמה אני מוזר וכמה כדאי לצעוק לי את אותו כינוי בבית הספר או סתם ברחוב, וכך התנהלתי בחוסר אונים. ידעתי שאני שווה, ידעתי שאני יכול לתרום מעצמי, ידעתי שיש בי דברים טובים - אבל עכשיו לך תסביר את זה לשכבה שלמה שרואה בך עוף מוזר או סתם בחור אפור וסתמי.

שיא השיאים היה מתישהו לקראת פסח באותה שנה, כשהייתי בכיתה י'. החבורה שהתגבשה סביב אותו מנהיג יצאה מדי יום שישי בערב, ובגלל ששמרתי שבת (ובלי קשר, גם לא היו כמעט חברים לצאת איתם, כאמור), העברתי את ליל שבת (אחרי הסעודה) במיטה, קורא עיתונים ומנסה להירדם.

ואז, באחת השבתות, שמעתי מלמטה הסתודדויות ורחש מוזר. את חלק מהקולות הצלחתי לזהות. "מה כולם עושים כאן למטה?", חשבתי לעצמי. ואז, תוך פחות מדקה, הם דקלמו בשקט יחסי "שלוש ארבע ו..." ואז פצחו בשאגות "דודו קינג! דודו קינג!".

העליתי את השמיכה מעל הראש. אם היה מקום להתחבא גם מתחת המיטה עצמה, לא הייתי מתנגד. תדמיינו את הסיטואציה - ההורים שלי נמצאים בחדר השינה הסמוך, אני ואחי הקטן ממני ב-5 שנים באותו חדר, ואני תוהה אם הם שומעים (ומבינים) את מה שאני שומע. הצטערתי בעיקר על הצער שייגרם להורים שלי אם יבינו שאני "מסמר הערב", וכמובן גם התביישתי משמעון אחי, שהיה אז בן 9 בסך הכל. אבל פשוט התנהגתי כמו שמתנהגים אצל רופא השיניים בזמן הכאבים - עוצמים את העיניים, מכווצים את השרירים ופשוט מחכים שזה יעבור.

המחזה המשפיל חזר על עצמו כמה וכמה שבועות. ההורים שלי כבר קלטו מה קורה, אחי גם כן הבין את הסיטואציה, ואז, אחרי כמה שבועות של צעקות "דודו קינג" בשכונה, מתחת לחלון הבניין שלנו, אבא שלי קבע נחרצות - "זהו, דודו, אני יורד אליהם. אתפוס אותם ואראה להם מה זה". כמובן שהמשפט המקורי היה קצת יותר עצבני, אבל אחסוך אותו מכם. בכל זאת, עלון שבת.

התחננתי לאבא שלי שלא ירד אליהם. הבנתי שהפדיחות רק יתעצמו, והם יהפכו את עצם הירידה שלו לטריגר חדש של בדיחות סביבי. אבל אבא היקר, הנדיר והדואג, לא שעה לתחינותי. הוא ירד ברגל את 3 הקומות. כעבור שניות שמענו צעדי ריצה מהירים וקולות הולכים ומתרחקים, ואחרי כמה דקות אבא עלה מתנשף ואמר "הם ברחו, לא הצלחתי לתפוס אותם. אבל הם כתבו משהו על הקיר של הבלוק".

אבא לא זכר מה היה כתוב, ומצדי העדפתי ללכת לישון ולא לראות את יצירת האמנות, כדי לא להירדם עם הרגשה עוד יותר איומה. אבל למחרת בבוקר לא היתה לי ברירה. כשיצאתי נדהמתי לגלות את המילים "דודו קינג" כתובות בספריי, באותיות ענק, על קיר בגובה 3 מטרים. כל השכנים שירדו לבלוק בדרך החוצה נחשפו לכיתוב המשפיל. הם מן הסתם לא ידעו מה זה אומר בדיוק, אבל לי זה לא היה משנה. הם רצו לפגוע בי - והם פגעו בי בול בלב, בשאריות הכבוד העצמי המרופט שלי, או לפחות במה שנותר ממנו.

אחרי שאבא היקר התקשר במוצאי השבת להורי אותם נערים והבטיח להם חגיגית שהוא הולך להגיש תלונה במשטרה אם לא יצבעו את הקיר בחזרה, לא היתה להם ברירה. הם התייצבו כעבור כמה ימים עם מברשת ודלי צבע. אגב, עד היום אפשר לראות את סימני הצביעה באותו קיר, בבניין שבו גרנו בעבר. אחרי שסיימו את מלאכתם, עלו אלינו הביתה עם עציץ ופתק "סליחה, דודו". לא ידעתי איך להתנהג אליהם. ידעתי שהם נגררו אחרי אותו בחור. וזה מה שמוזר - רובם היו ילדים ממש טובים, איכותיים ואפילו מקסימים. חלקם היו, כאמור, חברים שלי בעבר. אבל תראו מה אווירה רעילה ומנהיג אחד נחוש, יכולים לעשות.

במשך שנים סחבתי את הפגיעה הטראומטית הזו. ביני לבין עצמי, סלחתי בלבי לרוב הנערים שלקחו בזה חלק. אבל סגירת מעגל מעניינת היתה לי כמה שנים קדימה, בשנת 2002, כשערכתי את המקומון "מידע 8" בקריית שמונה. לא ארחיב בפרטים על מנת למנוע זיהוי או ניחושים, אבל למערכת העיתון הגיעה ידיעה שתיארה מעשה שלילי שביצע אותו מנהיג. רצה הקב"ה שדווקא אני, בידי, פרסמתי ידיעה כזו על האדם שפגע בי בזמנו. הקטע ה"מוזר" היה שזה לא שימח אותי. למעשה, הניצחון הגדול באמת שלי היה בכך שלא עשיתי את זה מתוך שמחה לאיד. פרסמתי כי זו היתה ידיעה שגרתית, כחלק מהעבודה, אבל לא צהלתי, לא הבלטתי את האייטם ולא ציינתי את שמו. וזה, עם יד על הלב, הניצחון האמיתי: לא לשמור טינה, ובעיקר להמשיך הלאה. להבין שאי אפשר ולא הגיוני לשקוע בפצעים מהעבר. צריכים להתקדם הלאה, לשפוט לכף זכות (עד כמה שאפשר) ובעיקר להתרכז בלעשות טוב ולא להנציח את הרע, שלמעשה חישל אותי ובנה אותי באופן מסוים.

אז תודה, ה', על הטוב ועל הרע. ואתם, בני נוער - ברחו ממחוזות השיימינג כמו מאש. וגם אם חוויתם את זה, כדאי להתרומם למעלה ולא לחיות את זה לעד. יום יבוא, וגם אתם תהיו במקום אחר לגמרי בחיים.