מי לא רוצה קצת צומי?

השבוע, בעזרת השם, אעבור ניתוח להתקנת פג. מדובר בחור בקיבה ובדופן הבטן דרכו מושחלת צינורית קבועה שסופה מחוץ לגוף. דרכה ניתן להזין את הגוף ישירות לקיבה. לצורך זה קיבלתי היום "קנגורו". זהו מדחס מזון חשמלי. מה הוא דוחס? פורמולה ומים. מן מהשמיים... בפחית אחת ריכזו המומחים של ימינו את כל אבות המזון והקלוריות שאדם זקוק כדי לחיות. איך לא חשבו על זה קודם?!... אופס, טעות – חשב וגם ביצע! בורא רפואות, מצמיח ישועות, אדון הנפלאות. ממש צפיחית בדבש בצפחת אחת!

אני מאחלת לכולנו להמשיך לכלכל את עצמנו בחן בחסד וברחמים. השם ברא לנו עולם מגוון להנאתנו ואין סוף אפשרויות נתינה והבעת אהבה דרך אוכל. גם כבוד ועונג שבת ושמחת יום טוב עוברים דרך החיך. הלגימה מקרבת וכתוב "וחי בהם", כדאי ומומלץ ליהנות מכל טוב הבריאה. לעניות דעתי, גם החלפת מתכונים נכללת בגדר "לא תישכח מפי זרעו"...

אחת המגיבות לטור שפורסם בשבוע שעבר האירה את עיניי בנוגע לנקודה חשובה ומעניינת. לכל תאווה, התמכרות או נטייה רעה ניתן לעבור תהליך גמילה ולהגיע למצב של פרישה מוחלטת. זה כמובן תהליך קשה ולא תמיד לצמיתות – אבל אפשרי. באכילה, לעומת זאת, אסור להיגמל לחלוטין חס וחלילה. תחזוקת הגוף באופן מיטבי היא ערך עליון ביהדות, ובכלל זה תזונה נכונה ומאוזנת שתתדלק את המערכת שנושאת את הנשמה האלוקית. בתחום הזה יש עניין של חיים ומוות, אין מצב להיות פרוש.

כשבורא עולם הוריד מן במדבר, הוא ציווה על משה רבנו לקחת קצת ולשמור למזכרת בתוך צנצנת. הצנצנת הונחה סמוך לקודש הקודשים, ובאה להזכיר לכל באי עולם בכל דור ודור מי זן ומפרנס לכל. לצערנו צנצנת המן נגנזה, אך משמעותה הסמלית חרוטה על ליבנו לעד. גם אדם נכה ששרירי הבליעה שלו נפגעו יקבל את שלו.

בורכנו היום בשפע בלתי נתפס של מזונות ובתרבות בישול ואפייה משובחים בדגש על אנינות טעם ויצירתיות. אין רעב ללחם. יש רעב לתשומת לב וליחס אוהב ומכבד, יש צורך בקירוב לבבות וזהו הערך המוסף של הסעדה. דווקא במצבי, שאינני יכולה לבשל ליקיריי, מורגש ביתר שאת החיסרון של הערוץ המדהים של משלוח מנות איש לרעהו. ה"צומי" הזה הינו קידוש החומר בתפארתו!