’אתה שכיר שלי בזמן ההמתנה ולכן הרווחים שייכים לי...’

מעשה שהיה בתייר שעצר מונית, וביקשו שיקחנו לעיר פלונית כי צריך להגיע בדחיפות לפגישה. השניים סיכמו ביניהם על נסיעה של הלוך ושוב תמורת 300 שקלים, ותשלום נוסף של 80 שקלים עבור זמן ההמתנה של נהג המונית במקום הפגישה. 

התייר הגיע ליעד בזמן, סיים את פגישתו, וכשיצא, הבחין בנהג שמתקדם בנסיעה לעברו. גם הוא הגיע לכאן בדיוק כעת. שאלו התייר, 'תאמר לי את האמת, האם עשית נסיעות בזמן ההמתנה?'. הנהג השיב בחיוב. 'וכמה הרווחת?...', עונה הנהג: '100 שקלים'.

'אם כן', אומר לו הנוסע, 'מעתה איני משלם לך על ההמתנה, אלא אדרבה אקזז לך 20 שקלים מדמי הנסיעה כך שתקבל 280 בלבד, שהרי בזמן ההמתנה היית הפועל שלי, וכל מה שהרווחת שייך לי...'. (יצויין, שגם אם נקבל את טענת התייר, שהוא שכר את הנהג באותו הזמן, ו'יד פועל כיד בעל הבית', אם כן צריכים שניהם להתחלק ברווחים, שכן על כל פנים גם לנהג יש חלק ברווחים, כי הביא את הרכב, הדלק וכו').

הנהג התפלא והשיבו: 'הרי הגעתי בדיוק בזמן שאמרת לי, ומה איכפת לך מה עשיתי בזמן ההמתנה... לכאורה זה בגדר זה נהנה וזה לא חסר!'

עם מי הדין? (שאלתנו עוסקת באופן שאין מנהג ברור באותו מקום בנוגע למקרה שכזה).

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

שלושה סימנים מאפיינים את האומה היהודית: רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים. גומלי חסדים דכתיב 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו... ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' (יבמות ע"ט.). ואם כן, בודאי שלא איכפת ליהודי בעל חסד רחמן, שחבירו עושה רווחים בזמן ההמתנה, ואין כלל כוונה לשכור אותו כפועל בזמן זה, אלא כל כוונת תשלום זמן ההמתנה היא רק בכדי שהנהג יעמוד בזמן שנקבע, ויהיה זמין באותה שעה בדיוק עבור הנוסע, ולכן, כל רווחי זמן ההמתנה שייכים לנהג המונית. וכן מן הראוי שישלם הנוסע את דמי ההמתנה כפי שסוכם ביניהם[1].

ובמקרה שנהג המונית איחר מעט את זמן ההמתנה, לא יקבל את תשלום ה-80 שקלים, כי למעשה לא עמד בהתחייבותו להיות כאן בזמן. אך מכל מקום גם באופן זה הנוסע אינו זכאי לחלוק עם הנהג ברווחים שעשה בזמן ההמתנה, כי כאמור לא היתה כאן כלל כוונה לשכור אותו כפועל ולזכות ברווחים שיגרוף בזמן זה.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.