אפרים זורוף: "העובדה שחיות האדם הנאצים חצו את גיל ה-90 לא אומרת שהם צריכים לקבל חסינות"

אחת לתקופת מה נוחתת בתיבת הדואר האלקטרוני שלי הודעה בעברית ובאנגלית מטעם מרכז ויזנטל, שבו מבשר הארגון לעיתונאים על פושע נאצי נוסף שאותר והועמד לדין. מאחורי המאמץ הזה, שנועד להביא לדין את אחרוני הפושעים הנאצים, עומדת קבוצת אנשים נחושה שבראשה ניצב ד"ר אפרים זורוף, המכונה 'אחרון ציידי הנאצים'. לאחר עוד מסמך שנחת על שולחני, ובו סיכום שנתי של הנאצים שעומדים לדין בשנה הנוכחית, החלטתי לפנות לזורוף בעצמו כדי לשמוע את סיפורו המרתק של האיש ששם לו למטרה להיאבק בנאצים הנמלטים.

ד"ר זורוף (73) נולד וגדל בשנותיו הראשונות בניו יורק שבארה"ב – המקום הכי רחוק לכאורה מהמאבק בנאצים, אך כיהודי חם וכאדם שנושא את השם אפרים על שם דוד אמו שנרצח בשואה, לא נראה שהייתה לו ברירה אחרת. "סיימתי תואר בהיסטוריה בישיבה יוניברסיטי, ולאחר מכן עליתי לישראל בכדי להשלים את לימודיי באוניברסיטה העברית בירושלים. באותה תקופה התחלתי להתעניין בחקר השואה, ובתקופת לימודיי באוניברסיטה העברית השלמתי גם תואר מוסמך ותואר דוקטור בלימודי השואה, במסגרת המכון ליהדות זמננו", הוא מספר.

אפרים זורוף (צילום: יוסי זמיר / פלאש 90)

זורוף לא יישאר זמן רב בארץ אלא ישוב לארה"ב לאחר תום לימודיו, שם הוא צפוי להיפגש מחדש עם זכר השואה, כאשר יוזמן למרכז שמעון ויזנטל בלוס אנג'לס. במרכז כבר שמעו על הצעיר שמתעניין בנושא השואה, וקראו לו למקום במטרה להציע לו לשמש כמנהל האקדמי הראשון של המרכז. הסטודנט הצעיר קפץ על ההזדמנות בשתי ידיים. במשך מספר שנים שימש זורוף כמנהל האקדמי של המרכז. במסגרת פעילותו הוא מילא תפקיד חשוב בהקמת הספרייה והארכיון של מרכז ויזנטל, ובנוסף היה גם יועץ היסטורי לתיעוד בינלאומי מפורסם על השואה בשם 'ג'נוסייד' שהנגיש לרבים מהאמריקנים את שעבר על העם היהודי בתקופתו הקשה ביותר. אבל מבלי שידע זאת אז, הוא עדיין היה רק בתחילת הדרך בכל הנוגע לקשר שלו עם זיכרון השואה.

הגוי שביקש להיאבק בנאצים

בתחילת תקופת העסקתו של זורוף כפעיל דומיננטי במרכז ויזנטל, הוא לא התחבר לנושא המאבק בפושעים הנאצים. "לא התנגדתי לכך באופן אידיאולוגי, אבל זה לא העסיק אותי באותה תקופה. התמקדתי אז יותר בהנחלת זכר השואה, שזה היה הדבר החשוב בעיניי באותה עת", הוא אומר.

מתי השתנתה הגישה שלך והחלטת שאתה מעוניין לצוד נאצים שהיו מעורבים בפגיעה ביהודים?

"זה קרה לאחר מספר שנים, בעקבות מפגש מרגש שערך עמי צייד הנאצים הנודע שמעון ויזנטל. ראיתי את המסירות שלו למאבק הזה והבנתי כמה זה חשוב. עם חזרתי לישראל החלטתי לפנות מזמני במטרה להתחקות אחר פושעים נאצים ברחבי העולם".

(צילום: shutterstock)

"אני נוהג להגדיר את תפקידי כמקצוע שכולל שליש עבודת בלשות, שליש היסטוריון ושליש פעיל פוליטי", הוא מסביר. "הפוליטי זה בגלל שאני צריך ליצור רצון בקרב המדינות להעמיד לדין את הפושעים". החלק השלישי בתואר שהוא מעניק לעצמו הוא אולי הקשה מכולם. במשך שנים ארוכות נאבק זורוף במטחנות הצדק חסרות הרוח של מדינות המערב. "אפילו לאמריקנים – חלוצי המאבק בפושעים הנאצים – לקח יותר משלושים שנה עד שהם התחילו לנקוט במעשים בשטח. למדינות האחרות זה לקח הרבה יותר זמן, כאשר רבים מהפושעים הללו מתו בדרך", הוא מציין.

איך באמת ניתן להשיג את אותם נאצים שוודאי מסתירים את זהותם?

"בתחילה לא עסקתי בעצמי בחיפושים אחר נאצים, אלא סייעתי למשרד לחקירות מיוחדות של משרד המשפטים האמריקני, שבדיוק פתח משרד מיוחד שנועד כולו להעמיד לדין נאצים שעלו לארה"ב", הוא משחזר. "הם פנו אלי וביקשו ממני לתווך בינם לבין ניצולי השואה, מתוך הבנה שהניצולים יחששו לפעול מול מוסד ממשלתי. מי שתיאם מולי את הנושא מטעם משרד המשפטים האמריקני היה בחור לא יהודי, וזה הרשים אותי מאוד. אמרתי לעצמי, אני יהודי ויש לי תואר שני בתולדות השואה, והבן אדם הזה בקושי מתמצא, וראיתי צורך בהשגת ראיות עבורו".

בשלב הבא הוגה זורוף רעיון מהפכני. "החלטתי להקים מאגר שיכלול ניצולי שואה בכל צפון אמריקה, בכדי שהאמריקנים יוכלו להעמיד לדין פושעים נאצים ברחבי ארה"ב. התחלתי בפרויקט הזה, אבל במרכז ויזנטל לא רצו להשקיע בכך, וכך זה ירד מעל הפרק". זורוף החליט להשתקע בארץ, ואז הוא פנה לרב אייר, מייסד מרכז ויזנטל ושאלו: "מה דעתך שאקים סניף של המרכז בישראל?". הרב אייר התלהב, וכל השאר היסטוריה. "הקמנו מאפס את כל פעילות המרכז בארץ. בתחילה הסניף הישראלי הוקם למשך כחודשיים בלבד, אך לאחר מכן האריכו את פעילותו שוב ושוב".

(צילום: shutterstock)

ומה קורה בשלב זה עם פעילות משרד המשפטים האמריקני?

"לא זנחתי זאת והמשכתי במקביל לעבוד עם האמריקנים, כשאני משיג לידיהם עדים שמתייצבים בבתי משפט ברחבי ארה"ב במטרה להעיד נגד פושעים נאצים. מעניין לציין", הוא מוסיף, "שעיקר הפעילות שלנו כוונה כנגד פושעים נאצים שפעלו באזורי הכיבוש הנאצי במזרח אירופה, כמו קובנה, ליטא ומדינות נוספות ממזרח אירופה. למעשה, 98% מהתיקים שבהם טיפלתי היו מזרח אירופאיים".

בפועל, מפשעי הנאצים במזרח אירופה כמעט לא נותר תיעוד, דבר שהקשה מאוד על זורוף ואנשיו. "הייתי אומר בצחוק שאילו הייתי מקבל שקל על כל מסמך שראיתי אשר עוסק בזהות האדם שהבריח את האקדח הראשון לגטו ורשה טרם המרד המפורסם – הייתי היום אדם עשיר כנראה, אבל אם הייתי רוצה לקבל מסמך שמראה מי היה ראש העיר של קובנה בתקופת השואה, כנראה שהייתי צריך לעמול רבות בכדי למצוא דבר כזה, אם בכלל".

הסיבה לכך, לדבריו, היא שהדבר שעניין יותר מכל את 'יד ושם' וגופים ממשלתיים נוספים באותם ימים הייתה ההתנגדות המזוינת בשואה מצד היהודים. כיום המצב השתנה מעט, אך חיפוש הממצאים מורכב בהרבה מבעבר. כך נוצר מצב שהיה בידי 'יד ושם' וארכיונים נוספים חומר רב שעסק בכל בדל של מרד או פעילות נגד הנאצים, כשהם כמעט ולא עוסקים בפעילות האכזרית של משתפי הפעולה במזרח אירופה לדוגמה. כאן נכנס לתמונה משרד המשפטים האמריקני, שהצליח לשים את ידו על עשרות פושעים נאצים נמלטים.

מדוע התמקדת דווקא בנאצים ממזרח אירופה?

"משום שלמרבה העניין, אלו שנמלטו לארה"ב היו בעיקר פושעים נאצים ממדינות מזרח אירופה. הפושעים הללו היגרו בהמוניהם לאמריקה, קנדה, לאנגליה ולכל הארצות האנגלו-סקסיות שידועות בקליטת ההגירה שלהם". הנאצים הנמלטים מיהרו להימלט אל המדינות הללו עם הכיבוש הסובייטי, גם מתוך הנחה – שהתבררה כמוצדקת – כי הסובייטים ייאבקו בנאצים לשעבר באופן אכזרי בהרבה אל מול מדינות המערב, אך שנים לאחר שעברו לארה"ב הבטוחה הם גילו את מלתעות החוק כאשר זורוף ניצב מולם במערכת המשפט האמריקנית.

תאום מנגלה

כאשר אנו מבקשים מד"ר זורוף לשים את האצבע על אחד ממאבקיו החשובים בנאצים הנמלטים הוא מגולל את סיפורו של ד"ר אריברט היים, רופא אכזרי שהיה נאמן לאידיאולוגיה הנאצית בכל מאודו. "הוא נהג לבצע במטופליו פעולות אכזריות ללא הרדמה. ניצולי שואה, ששהו במחנה הריכוז אבנזה שבאוסטריה, סיפרו על ניסויים קשים שביצע היים באסירים ושהובילו למותם של יהודים באכזריות רבה. אסיר בשם קרל לוטר, שעבד גם הוא בבית החולים מאוטהאוזן בזמן שהיים שהה שם, העיד כי בתחילת שלטון הרייך הוא ראה את הצורר הנאצי רוצח באכזריות אסיר שהגיע אליו כדי לבקש ממנו טיפול לאחר שרגלו הזדהמה.

"בשל כך אנו במרכז ויזנטל השקנו מבצע חיפושים נרחב אחר הפושע הנאצי. בעוד הממשלה בגרמניה הודיעה כבר לפני 30 שנה כי הוא מת, במרכז ויזנטל חשדו כי הפושע הנאצי עדיין חי. מי שהביא את 'האקדח המעשן' הייתי אני, כשהצלחתי להוכיח כי הפושע הנאצי היה בחיים במשך כמעט עשור לאחר מכן לפחות, ובכך הבכתי קשות את ניסיונה של גרמניה להתנער מהמרדף". זורוף התבסס בדבריו על רישומי מס שהגיש עורך דינו של היים, בו ביקש הקלות מס, דבר שמוכיח ללא כל ספק כי הפושע הנאצי חי במשך שנים ארוכות לאחר שבית המשפט הגרמני בבאדן באדן התנדב לקבוע את מותו.

מה עשיתם כדי להתחקות אחר היים?

"זה היה מאבק חסר תקדים", נזכר זורוף. "כחלק ממאמצינו להביא את הפושע הנאצי הזה לדין הגעתי גם לדרום אמריקה כדי להתחקות אחריו. במקרה הזה המאמצים העלו חרס, והרופא האכזר ככל הנראה מת מזקנה".

בשלב הבא עולה במוחו של זורוף רעיון חדש להיאבק בנאצים הנמלטים. "זה קרה במהלך השנה השישית לעבודתי עם האמריקנים", הוא מספר. "זיהיתי אז דרך לאתר רשימות של אלפי פושעים נאצים נמלטים באמצעי מבריק למדי, והחלטתי להקדיש לכך את הפרק הבא במאבק. לשם כך החלטתי להתפטר מתפקידי במשרד המשפטים האמריקני ולצאת למאבק ציבורי".

"הייתי מוכרח לעשות זאת", הוא מסביר, "באותה תקופה כלל המדינות האנגלו-סקסיות שהיו יעד חשוב לנאצים נמלטים נמנעו מלהיאבק בפושעים שהסתתרו בתחומם. מלבד ארה"ב שהחליטה לפעול במוצהר נגד הנאצים, בקנדה ובאוסטרליה לדוגמה התלבטו מה לעשות בנושא ולא נקטו בכל צעד כנגד אותם פושעים. האנגלים והניו-זילנדים התנהלו באופן שערורייתי אף יותר, ושיחקו אותה כאילו הם אינם יודעים שיש להם כזו בעיה של הימצאות נאצים בקרבם".

"בשיתוף פעולה עם מרכז ויזנטל החלטתי להציף את ארבע המדינות הללו בשמות של כמה שיותר חשודים ששיתפו פעולה עם הנאצים, כדי שהם לא יוכלו להתעלם מהבעיה. במרכז ויזנטל נענו לרעיון המהפכני, ויצאנו לדרך. הצעד הבא היה הקמת משרד מטעם המרכז בירושלים בהנהלתי והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה, או במקרה שלנו – מאבק על ההיסטוריה".

(צילום: shutterstock)

מאותו יום ואילך יצא זורוף למבצע חסר תקדים במסגרתו הוצלבו שמות של נאצים רבים, תוך שהוא עושה שימוש גם בנתוני הצלב האדום. השלב הבא היה העברת המידע לממשלות, שכצפוי לא עשו דבר. ואז הגיע נשק יום הדין של זורוף ואנשיו, כאשר הם מגייסים לצידם את כלי התקשורת ומתחילים להציף את העיתונאים בשמות של פושעים נאצים. וכך אחת לתקופה פורסם על נאצי נוסף שמתגורר בסמוך לדבלין או במנצ'סטר. מתקפת המילים בעיתונות הכריעה את הכף, והמדינות האנגלו-סקסיות החלו להעביר חוקים בנושא בזה אחר זה. "קנדה העבירה חוק להעמדת נאצים לדין ב-87', אוסטרליה ב-89' ואנגליה ב-91'. כולן העבירו חוקים המאפשרים העמדה לדין, בזכות הפעולות שלנו בהן השתתפו גם הקהילות היהודיות המקומיות. בעצם הכרחנו אותם להבין שהם חייבים להילחם".

לשאלתנו מה היו המשמעויות בפועל להעברת החוקים הללו, זורוף נשמע משוכנע. "אני רואה ערך בחקיקת החוקים הללו הן מבחינה משפטית, הן מבחינה מורלית וכמובן מבחינת ההגינות הבסיסית, אבל לקבוע שהמדינות הללו הצטיינו במעצר נאצים לאחר שהועברו החוקים הללו – איני יכול לומר. כן אומר שהרקורד של המדינות הללו היה כושל בשורה התחתונה, גם לאחר העברת החוקים המחמירים". זורוף רואה את הערך בהעברת החוקים הללו בערעור ביטחונם האישי של הנאצים שהתגוררו במדינות הללו. "מאז הם החלו לחשוש לחייהם ולחירותם, ומבחינתי כבר בכך הרסנו את חייהם".

מסר לדורות הבאים

לא עברו מספיק שנים בשביל לאפשר לאותם אנשים לסיים את חייהם בשלווה, ובכלל האם לא נראה לך שהם מבוגרים מדי בשביל לעמוד כיום לדין?

כארבעה עשורים שאפרים זורוף מעיד כי הוא שומע את הטענה כי עברו שנים רבות מדי מאז שהפושעים הנאצים ביצעו את פשעיהם. "ישנם רבים שאומרים כי הנאצים הללו כל כך זקנים ואולי ניתן כבר להניח להם, אבל אני אומר להיפך. זה שעבר זמן אינו מפחית מאשמתו של הפושע, וזה שהם הגיעו לגיל תשעים לא הופך אותם לחסידי אומות העולם, כך שהזקנה לא אמורה להגן עליהם. מלבד זאת שאנו חייבים לעשות צדק למען הקורבנות".

עם זאת, הערך אולי החשוב ביותר מבחינתו של זורוף היא שהעמדת הנאצים הללו לדין גם כיום משגרת מסר לאנשים שמעלים במוחם רעיונות אנטי-מוסריים ורצחניים כפי שביצעו הנאצים, שיורתעו מכך מתוך הבנה כי יבוא יום ויתנקמו בהם, גם אם יחלפו שישים, שבעים ושמונים שנה מאז ביצוע הפשע. "מלבד זאת שהנאצים הללו הם האנשים האחרונים בעולם שראויים לסימפטיה, כי להם לא היה סימפטיה לקורבנותיהם", הוא מסכם את הפרק הזה.

יש דבר שאתה מתחרט עליו?

"אני מתחרט שלא הצלחתי ללכוד יותר נאצים", הוא משיב בהחלטיות כדרכו.

למרות הרהור חרטה זה או אחר, לזורוף יש הישגים לא מעטים. הבולט שבהם זהו השינוי בהתנהלות הגרמנית, שבעבר הגבילה את העמדתם לדין של פושעים נאצים נמלטים, אלא אם כן היו חלק ממעגל מקבלי ההחלטות – שרובם כבר נשפטו במשפטי נירנברג. משמעות החוק הייתה, שכל מי שביצעו בפועל פשעים במחנות יכלו לטעון כי רק ביצעו הוראות שהונחתו עליהם מלמעלה. בעקבות פעילותו של זורוף, לצד גורמים נוספים – החוק שונה, וכיום מועמדים לדין בגרמניה אחרוני הפושעים הנאצים שהשתתפו בזוועות שעליהם לא חשבו כי ישלמו עוד.