סיון רהב מאיר: יום ההולדת הוא תזכורת שיש בך עוצמה אינסופית

כמה מסקנות מהפרשה שקראנו בשבת שעברה, פרשת קורח:

• קורח מקנא, חולק על המנהיגות של משה ואהרון, ומבקש לעצמו תפקיד. המשפט המפורסם של חז"ל מתאר אותו היטב: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". כלומר, אם מערכת ההפעלה שלנו עובדת רק על קנאה, תאווה וכבוד – זו לא סתם בעיה, אלא דברים שמוציאים אותנו מן העולם.
• במסע ההשחרה של קורח ואנשיו נגד משה רבנו התברר שאפשר לפרסם פייק-ניוז מוחלט, והאוויר סובל הכל. בפרשה הם טוענים נגד משה שהוא הוציא אותנו לשווא מ"ארץ זבת חלב ודבש". זה לא יאומן, את הביטוי היפה הזה שמתאר את ארץ ישראל הם מעזים לומר על ארץ מצרים, שבה הם היו עבדים. את משה רבנו, העניו מכל אדם, הם מעזים להאשים בכך שהוא מתנשא. בקמפיין אפשר להגיד הכול, גם שלבן זה שחור, ולהיפך.
• קורח היה פופוליסט. הוא הטיח במשה: "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים". כלומר, כולנו כבר קדושים ומושלמים, אף אחד לא צריך להשתפר. מול התפיסה השטחית וההמונית הזו, משה רבנו אמר לעם: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ". משה דרש תיקון עצמי תמידי, הוא הבין שכולנו במסע של שיפור. בחיים קל יותר להקשיב למי שנותן מחמאות מזויפות ומוגזמות, אבל עדיף להקשיב למי שמשמיע גם ביקורת אמיתית.

לוב, ליטא, ישראל

הם לא מפורסמים בציבור הרחב, וחבל. השבוע, בכ"ח בסיון, חל יום פטירתם של שני רבנים עם סיפור חיים שכדאי להכיר.

הרב אברהם חיים אדאדי היה מגדולי רבני לוב לפני כ-200 שנה. הוא גדל כנער יתום משני הוריו, ומגיל צעיר נמשך לשני דברים – תורה וארץ ישראל. הוא למד ולימד, זכה לעלות לארץ שלוש פעמים אבל שוב ושוב נאלץ לצאת ממנה ולנדוד בין קהילות יהודיות בעולם. לבסוף חזר לארץ שכה אהב, ונקבר בצפת. בצוואתו כתב שהוא מצווה לא לכנות אותו בתארי כבוד מוגזמים, ובמקום זה – לדבר בהספדים בשבחה של ארץ ישראל ועל חשיבות רעיון התשובה.

הרב ישראל זאב גוסטמן נולד בליטא ונחשב עילוי מגיל צעיר. בשואה נלקח מידיו בנו הקטן מאיר ונרצח על ידי הנאצים. הרב, אשתו ובתו הצליחו לברוח וניצלו. הוא חי כפרטיזן, הסתתר בין עצים ושיחים, ואכל פטריות ושאר צמחים ביערות. לימים, כשהקים ישיבה בשכונת רחביה בירושלים ועמד בראשה, התלמידים התפלאו לראות אותו משקה לפעמים בעצמו את הפרחים מסביב לישיבה. הוא הסביר שהוא עושה זאת כהכרת טובה לצומח, שהציל אותו. עד היום יש גינה יפה מסביב לישיבה.

מעט תלמידים, צאצאים ומוקירי זכרם יציינו היום את יום פטירתם, אבל נדמה לי ששני הסיפורים האלה, שמתחילים בלוב ובליטא ומסתיימים בצפת ובירושלים, הם חלק מהסיפור שכולנו שותפים לו.

לזכרם.

פרידה מהגננת הלאומית

בימים של פרידה מאנשי חינוך בסוף שנת הלימודים, מספרת הפרשה על המחנכת הדגולה, "הגננת הלאומית", מרים הנביאה. מה אפשר ללמוד ממסלול חייה?

• מרים הסתכנה כדי ליילד את התינוקות העבריים במצרים. התורה מספרת שהייתה לה "יראת אלוקים": למרות ההוראה של פרעה להרוג תינוקות שנולדו, היא גילתה נאמנות לערכים שלה מול שלטון מאיים, ולא עשתה זאת.
• אבל לצד הנחישות, היא הייתה רכה ונעימה: רש"י מתאר איך היא הייתה מפייסת ומרגיעה את התינוקות, ומנעימה להם את שנות הילדות במצרים, מתוך דאגה מיוחדת לחינוך בגיל הרך.
• אחר כך מרים היתה גם זו שעמדה על שפת היאור ושמרה על משה רבנו הקטן כשהיה בתיבה. באותם רגעים היסטוריים היא לא הייתה רק בייביסיטר, היא דאגה שהספינה ששמה "עם ישראל" תשוט לכיוון הנכון.
• ביציאת מצרים, מרים מובילה את הנשים ב"שירת מרים", עם אותו תוף מרים שמככב עד היום בגני הילדים. פרשנינו מסבירים שזו הייתה הדרך החינוכית שלה לכל אורך שנותיה: להעביר מסרים דרך חוויה, שירה וריקודים. בסוף אלה הן החוויות החינוכיות שנצרבות בנפש, לשנים.
• מרים גם מלמדת אותנו שיעור על לשון הרע, כשהיא לוקה בצרעת אחרי שדיברה על משה רבנו.
• וכעת בפרשה, רגע אחרי שהיא נפטרת, התורה מתארת איך העם חש צמא פתאומי. זה צמא פיזי אבל גם צמא רוחני, צמא לנוכחות המרגיעה והמנחמת שלה.

לזכרה של מרים, בתפילה שנזכה רק לאנשי חינוך כאלה לעצמנו ולילדינו.

יום הולדת

אתמול היה יום הולדתי. אני לא כותבת כאן בדרך כלל על דברים ותאריכים אישיים, אבל הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון הסביר לי למה כדאי לציין יום הולדת בפומבי, בגדול:"הרבי מלובביץ' הכריז בדור שלנו על 'מבצע יום הולדת'. היה לו חשוב שאנשים יציינו את היום הזה בשמחה גדולה, בפרסום גדול. הוא גם כתב מה הם המנהגים ליום הזה: ביום ההולדת נהוג לתת צדקה, להתפלל בכוונה, להגיד תהלים, לקבל על עצמנו קבלה טובה קטנה וחדשה שמעכשיו נקפיד עליה, ועוד ועוד.

"למה הוא חידש את המבצע הזה בדורנו? לדעתי, אחד האתגרים הכי גדולים בתקופה שלנו הוא שהאדם יידע שיש תכלית פנימית לקיומו. שהאדם יצליח לשמוח בסיבה שבגללה הוא נשלח לעולם, לדעת שהוא נוצר מתוך אמונה בו ובכישרונותיו.

"יש אנשים שחושבים היום שהם כלום, אפס, וזה פשוט נורא. אנשים עוברים פגיעות, מתמודדים עם מבוכות ובלבול, ולפעמים נראה שככל שיש יותר שפע – יש יותר סבל. חגיגת יום הולדת מעבירה מסר חשוב בתקופה שלנו: אתה חוגג את זה שהקדוש ברוך הוא מאמין בך ורוצה בקיומך ובמעשיך הטובים בעולם הזה. היום הזה הוא תזכורת לכך שלא משנה מה - יש בך עוצמה אינסופית ומלאה אור".

וואו. תודה לרב ג'ייקובסון על המשמעות שנתן ליום הזה. ומזל טוב לכולכם, כל אחד ביום שבו הוא נשלח להאיר את העולם.

מה הנחל שלך?

רעיון יפה של ד"ר רקפת בן-ישי: מספרים על ילד אחד שהגיע לקרקס וראה פיל גדול קשור ליתד קטנה. כשהילד שאל למה הפיל לא עוקר אותה ובורח, ענו לו אנשי הקרקס: קשרנו את הפיל ליתד כשהוא היה פילון צעיר וחלש, והיתד הייתה גדולה וחזקה ממנו. בימים ההם לא היה לו סיכוי להיחלץ ממנה. השנים חלפו, הפיל גדל והתחזק, אבל בעיניו – זה עדיין נראה בלתי אפשרי. גם כשברור לכולם שבעיטה קטנה שלו תפיל את היתד בקלות, הוא לא מודע לכוח הרב שלו ולא מנסה להשתחרר.

פרשת השבוע, פרשת חוקת, מספרת על כמה מסעות שעברו בני ישראל במדבר, ומציינת גם את נחל זרד. במשך 38 שנים אבותינו לא הצליחו לחצות את הנחל הזה ולהתקדם במסע אל ארץ ישראל. היינו מצפים שנחל כזה יהיה עמוק, מסוכן וגועש, אבל חז"ל מספרים שרוחבו היה בערך כמו זרת אחת. מדהים, אותם אנשים שחצו את ים סוף ביציאת מצרים, לא מסוגלים לעבור שלולית קטנה. מכשול כל כך פעוט מפריד בינם לבין הארץ המובטחת.

נראה שהבעיה לא נעוצה בנחל אלא באנשים. בני ישראל זלזלו בארץ ישראל בחטא המרגלים, ועדיין לא תיקנו את הקלקול הזה. כל עוד הם לא באמת רצו את הארץ - גם הנחל הקטן נראה בעיניהם כמכשול ענקי בדרך אליה, והם לא העזו לנסות להתגבר עליו. רק אחרי 38 שנים של תיקון ועבודה עצמית הם חזרו להכיר בכוחם ועברו סוף סוף את הנחל.

זה לא סתם סיפור על פיל ולא סתם ציטוט של חז"ל על נחל במדבר. אפשר בהחלט לשאול איפה היתד הקטנה הזו בחיים שלנו, ואיפה הנחל שנדמה לנו שאנחנו לא יכולים לעבור?