רותי אטיאס: "יומיים לפני פטירתו, ראה הרב קנייבסקי את הספר שחיברתי, ואמר 3 מילים"

לפני כשנה, התעוררה רותי אטיאס באחד הימים, כמתוך שינה, ושאלה את עצמה מתי בדיוק ימלאו 10 שנים לפטירתה של הרבנית קנייבסקי זצ"ל. כאשר גילתה שהתאריך הולך ומתקרב, הרגישה שהיא חייבת לעשות עם זה משהו. כעשור קודם לכן, היא זכתה להוציא את הספר 'שלישי באשמורת', שנכתב מתוך סיפורים שסיפרה לה הרבנית בעצמה. עכשיו, נבטה בליבה ההחלטה, הגיע הזמן להוציא ספר נוסף. הוא יהיה מוכן, כך חשבה, עד ליום פטירתה של הרבנית בחג הסוכות. אך כמו משום מקום צצו ועלו בכל פעם עיכובים שונים. 'כל עכבה לטובה', היה ברור לה, רק שהיא לא תיארה לעצמה עד כמה. הזמן הלך ועבר, ורק יומיים לפני חג הפורים, הונח סוף סוף על שולחנו של הרב עותק מודפס של הספר החדש. הרב עיין בו, ואמר "ספר יפה מאד". יומיים אחר כך עלה גם הוא לגנזי מרומים.

הניגון מ'לדרמן'

"גרנו בבית הסמוך לבית הכנסת 'לדרמן', והנוף הנשקף ממנו היה של אנשים הבאים אל התפילה ויוצאים ממנה", פותחת רותי את הראיון. "מחלונות הבית שמענו קולות של קדיש וקדושה, אמן וברכו - מן ניגון כזה שליווה אותנו לאורך כל היום. אז עוד לא ידעתי להעריך את זה, אבל היום אני יודעת עד כמה נכנסו המראות האלה פנימה. שם החל החיבור האישי שלי לבית הכנסת והתפילה, ובמקום הזה והתפתחה הכמיהה לקשר עם בורא עולם".

את הרבנית היא זוכרת כבר מאז כדמות שופעת אהבה. "בכל פעם שהיא יצאה מבית הכנסת והלכה אל עבר ביתה, היא היתה עוברת לידינו, הילדות של השכונה, ואומרת לנו מילה טובה. לפעמים הצטרפה למילותיה גם סוכריה קטנה, ובכל מקרה - תמיד היו שם הפנים הקורנות. פעם אחת, ביום החתונה של בתה, היא שאלה אותנו בחביבות: 'נו, אתן באות לחופה?' והוסיפה 'ילדים באים רק לחופה, לא לריקודים'. אני זוכרת איך כולנו רצנו לאימהות שלנו, סיפרנו שהרבנית בת שבע הזמינה אותנו, וביקשנו מהן שילבישו אותנו יפה לרגל האירוע. בבית הבהירו לנו, כמובן, שאנחנו לא נגיע לשם, אבל מבחינת הרבנית - היה ברור לה שהיא משתפת את כל עם ישראל בשמחה שלה".  

שנים אחר כך, כאשר עברה רותי תהליך רפואי, נכנסו בני משפחתה אל הקודש פנימה, כדי להתברך. "הרבנית אמרה שאקבל על עצמי להפריש חלה, ובעזרת ה' הכל יהיה בסדר", היא נזכרת. "באותו שבוע, הגיעה אמא שלי עם בצק לבית החולים, וראינו ישועות. מאז, אין שבוע בו אני לא מפרישה חלה, ובאמת זוכה לראות סיעתא דשמיא מיוחדת לאורך כל הדרך. הרבנית היתה אומרת שהשכינה שורה בזמן הזה, וכי אפשר להתפלל אז על ילדים צדיקים".

לבד בבית הכנסת

שנים נוספות עברו, עד ליום בו חשה רותי כי עליה לחזור ולנשום את אוויר הפסגות בו גדלה. "לפני כ-12 שנה, הרגשתי שעליי לעצור לרגע ממרוצת החיים", היא נזכרת. "משהו בפנים רצה לגעת קצת יותר ברוח. לכן החלטתי להגיע מידי יום שלישי בשבוע לתפילה בנץ. התארגנתי לצורך כך כמו למבצע צבאי, ושמתי שעון מעורר לשעה ארבע וחצי לפנות בוקר. בהגיע הרגע יצאתי לדרך, וחשבתי שאהיה היחידה בבית הכנסת, יחד עם הרבנית".

כאשר הגיעה רותי למקום, חיכתה לה הפתעה. "הוא היה הומה כולו, עם מעל 100 נשים, שהגיעו כולן כדי להצטרף אליה בתפילתה. עם הזמן גיליתי כי רובן משכימות מידי בוקר, ולא רק פעם בשבוע - כמוני. בסיום התפילה, נוצר תור ארוך של נשים שניגשו לרבנית, כל אחת והבקשה שלה. ראיתי איך היא מקשיבה להן, ומרגיעה אותן דרך סיפורים. מסביב עמדו כולן, קשובות לכל מילה שיצאה מפיה, וגם אני עמדתי שם, שומעת בהתפעלות סיפור אחר סיפור. משהו בתוכי אמר לי שצריך להעלות את כל זה על הכתב, ושאת האוצרות המתגלגלים במקום הזה, חייבים לשמור הלאה".

החלון ממנו הביטה הרבנית לבית הכנסת

בשבוע שלאחר מכן כבר הגיעה רותי מוכנה עם מחברת וכלי כתיבה, ולאחר התפילה התיישבה לרשום את הסיפורים ששמעה. הרבנית, מצידה, התייחסה לכך ברצינות, והחלה להכין עבורה בכל שבוע סיפור חדש.

כך הלכה הערימה וגדלה, ורק חיכתה לרגע המתאים. "לפני כ-10 שנים, בערב ראש השנה, ישבה הרבנית וסיפרה לנכדיה סיפורים על ישועות, שאפשר לזכות בהן בזכות התפילות והברכות של החג הקדוש. באותו זמן היה שם החתן שלה, והוא שאל: 'אמא, מישהו שומר על כל הסיפורים המיוחדים האלה?' בתשובה, ענתה לו הרבנית כי אני מגיעה וכותבת אותם מידי יום שלישי לאחר התפילה. בחג עצמו, פגשה אותי ביתה, ותהתה מה אני הולכת לעשות עם צרור הסיפורים, ואני הרגשתי שיש כאן איזו אמירה משמיים, להוציא את הדברים לאור. ביקשתי מהרבנית לעשות זאת, והיא אמרה לי 'עוד מעט'. שבועיים אחר כך שבה נשמתה הטהורה לגנזי מרומים. הסיפורים שסיפרה הרבנית בעצמה, נאגדו לספר 'שלישי באשמורת', אחרי שהיא עברה על כולם, עד האחרון שבהם".

הדבר היחיד שעוזר

עוד עשור עבר מאז, וברגע של השראה שמיימית, הבינה רותי כי עליה להוציא ספר נוסף. "כאשר שאלתי בבית הרב על איזה נושא לדבר בספר, הצביעו על נושא התפילה", היא אומרת. "אישית, שמחתי מאד, כי הנושא היה קרוב כל כך לליבי. בכל פעם שהגענו אל הרב לשאול על משהו או לבקש ברכה, התשובה שלו היתה 'תתפללו'. אפילו לאנשים שעשו את כל הדרך מחו"ל כדי לספר לו על צרה שפקדה אותם ולבקש עצה מה לעשות, הוא ענה 'תתפללו'. היו כאלה שרצו לקבל על עצמם דברים אחרים, שייראו אולי 'מיוחדים' יותר, והוא היה אומר 'תפילה זה הכי קשה'. לפעמים אדם חושב - 'מה, אני לא מתפלל?' אבל קורה שמדלגים על המילים, לא שמים לב, וכנראה שצריך להשקיע בזה יותר. בפעם אחרת שמענו שהוא אמר: 'תפילה היא לא הדבר שהכי עוזר, אלא הדבר היחיד שעוזר'".

כך, לאורך חצי שנה, אספה רותי סיפורים על הנהגות מהרב והרבנית בנושא התפילה והקרבה לבורא עולם. "בנותיו וכלותיו של הרב עודדו אותי מאד במהלך הדרך, ועזרו לי לשמוע את החוויות שעלו מזכרונם של בני הבית סביב הנושא. כך למשל, סיפרו, כי לאחר שגדלו הילדים, היתה הרבנית מתפללת מידי יום את כל שלוש התפילות בבית הכנסת. רק בערב שבת, בגלל ההכנות המרובות, היא היתה מתפללת בביתה, ושומעת את חזרת הש"ץ מן החלון. אך גם בשיא העבודה, בין עשרות הקיגלים ומאות קציצות הדג שהיא נהגה להכין ולחלק לאנשים, היא היתה עוצרת, מחליפה את בגדי העבודה לבגדים נקיים, ועומדת להתפלל. מאז לפעמים, כאשר אני רואה שהבגדים שלי מלוכלכים מקמח ובצק בגלל האפיה בערב שבת, אני חושבת עליה, ומתפעלת מהיכולת הזו להשקיע כך בעמידה לפני המלך". 

הרב מעיין בספר

גם אצל מרן הרב, היתה האהבה לתפילה מוחשית כל כך. "רבי חיים היה מתפלל תמיד ברגע הראשון שהוא היה יכול", ממשיכה רותי. "ספרו לי בני ביתו, כי בתור ילדים, הם שמעו אותו לא פעם אומר, 'אפשר כבר להתפלל מנחה', 'אפשר כבר להתפלל מעריב'. ומיד כשהגיעה השעה היעודה, ניכרה השמחה על פניו. עם ילדיו הקפיד הרב על נושא התפילה כבר מאז שהיו קטנים. על כל דבר שהיו מבקשים ממנו, הוא היה שואל קודם, 'התפללת כבר?' ורק אם התשובה היתה חיובית, היה נפנה לעזור להם. סיפרה לי גם אחת מבנותיו, כי לפני כמה שנים הוא היה חולה ולא יכול היה לרדת לתפילה בבית הכנסת. באותה תקופה, הוא קם מידי בוקר, הצטרף למניין הראשון של הנץ מחלון ביתו, וחזר לישון. בתו שאלה אותו פעם אחת, אם אולי במקום לקום ולחזור לישון, הוא יוכל להצטרף למניין בשעה מאוחרת יותר. 'אבא לא הבין את השאלה', היא אמרה לי, 'איך אפשר להמשיך לישון בשעה שאפשר כבר להתפלל?' החיבור העמוק והמיוחד הזה לתפילה, עבר במשפחה גם לדורות הבאים, וכיום הם כולם יודעים לומר, ש'לא האקמול יעזור, התפילה תעזור'". 

קולי באשמורת

הספר 'קולי באשמורת', על הנהגות התפילה של הרב והרבנית, יצא לאור לפני שבועות ספורים בלבד. "פותח אותו מאמר של הרב מתוך ספרו 'אורחות יושר', על מעלת התפילה, ואחריו מגיעים הסיפורים הרבים, שכל אחד מהם הוא כמו פנינה מאירה", אומרת רותי. "בין לבין, נוספו כצידה לדרך אמרות של הרב והרבנית, ושל אישים נוספים, על הנושא. ולבסוף - תמונות אותנטיות מחיי הבית, ואף מלוויית הרב, מעטרות אותו לכל אורכו".

מה את לקחת איתך מכל הסיפורים האלה? 

"קודם כל, את החשיבות של תפילה בנחת, כאשר יש עוד זמן. אנחנו אמנם לא במדרגה של הרב והרבנית, שתפסו כל תפילה ברגע האפשרי הראשון, אבל בהחלט לא חייבים לחכות איתה עד הרגע האחרון. גם לגבי ההכנה לתפילה - אפילו אם לא אחליף את כל הבגדים לקראתה, אני מבינה כיום עד כמה חשוב לפחות לשים לב למראה שלי לפני שאני עומדת לפני המלך. בנוסף, למדתי אצל הרבנית עד כמה חשובה תפילה מהלב, זו שנאמרת במילים שלנו. עצם העובדה שבכלל פונים לה', מתי שרק רוצים , זה כבר מקרב אותנו אליו. 'הכל מתנת חינם, צריך רק לדבר איתו', היא היתה אומרת. גם בתה, הרבנית קולדצקי, אמרה לי בשם הסטייפלר, שעצם העובדה שאדם מתפלל מתוך סידור, אפילו בלי כוונה, זה כבר הרבה מאד. רק המחשבה על הקב"ה, הופכת אותנו לקרובים יותר אליו. ולסיום - בכל פעם שבאו לספר לרבנית על ישועה שהתרחשה, היא היתה אומרת 'אתם רואים, התפילה עוזרת'". 

לרכישת הספר "קולי באשמורת" בהידברות שופס, הקליקו כאן.