האיש שיצא מבית החולים עם עמוד האינפוזיה ונסע באוטובוסים לירושלים

במסגרת יום עיון מטעם מח' נוער בעיריית ב"ב, השתתפתי בעבר בסדנה שבה זכיתי לשמוע את אחת משיחות ההשראה המוטיבציוניות הטובה אולי ביותר ששמעתי במהלך חיי ממר בנימין הלוי גן-אור.

הוא סיפר את סיפור חייו החל מילדותו כילד לאבא אלים שעבד לפרנסתו כנהג מונית, אדם שהיה טוב במהותו אך לא הכיר שפה אחרת לחנך את ילדיו, ולאמא ניצולת שואה, ששימשה כ"עקרת בית", אך ללא מסוגלות אמיתית לנהל בית.

בית עני.

את המגפיים לחורף הוא קיבל בירושה מדודה מבוגרת שהלכה לעולמה. מגפי עקב עם תוספות מוזהבות.

הוא נאלץ ללכת איתם לבית הספר כאשר בדרך הוא שובר בבעיטה את העקבים המוזהבים ונכנס לשלולית בוץ כדי להפוך אותן ל'גבריות' יותר, הכל כדי שלא ישימו לב למגפיים של ה"דודה".

כאשר הגיע לבית הספר וחבריו קיבלו אותו בקריאות: "איףף... הנה בני המסריח הגיע, תראו את המגפיים המסריחים שלו...", לא היה מאושר ממנו, למרות התגית.

הוא העדיף אותה ונרגע בתוכו – "העיקר שלא שמו לב למגפיים".

בכיתה ג', לאחר שהספיק גם "לפתוח את הראש" כתוצאה מאלימות בבית מצד אביו, הוא הפך בעצמו לילד אלים, ומאז הכניע ילד בריון בכיתה ו' שהיה גדול ממנו אף אחד כבר לא העז להציק לו. כך רכש לו בני תגית נוספת שליוותה אותו בחיים.

רק בגיל 14, כשאבא שלו הרים עליו שוב יד, הוא העז בפעם הראשונה להתנגד. "אם שוב פעם תרים יד עלי או על אחותי - אני אשבור לך את העצמות!", הוא אמר באומץ ובחוצפה.

"תשכח יותר מכסף!", אמר האב בתשובה.

"מי צריך את הכסף שלך בכלל?...", ענה הבן, ובתגובה לכך שמע תגובה שמהדהדת לו עדיין בראש מדי פעם, עד היום, השפעתה ארוכת טווח יותר מהמכות הפיזיות שקיבל: "מי אתה בכלל, יא חתיכת אפס!...".

תגית נוספת למלאי.

עם כל המטען הזה המשיך בני את חייו כנער. נגד הסיכויים הוא סיים צבא כמג"ד בהצלחה, נישא, הביא לעולם ילדים, השתלב כמנהל פיתוח עסקי בחברת "אגד", היה מפקד יחידת שלדג במילואים במלחמת לבנון השנייה והתקדם במסכת חייו כאדם מן השורה.

החצי השני של החיים

עד שארע דבר. בני נאלץ לעבור ניתוח לא מאוד מסובך בבטנו. הניתוח היה אמור להיערך בסך הכל ארבעים דקות.

בני נערך כיאות לניתוח ועשה כל מה שאפשר. הוא פנה לבית החולים מקצועי ויוקרתי במרכז הארץ, שילם למנתח ולמרדים הטובים בנמצא והרגיש באופן כללי מספיק בטוח בעצמו כדי למלא את הלו"ז ביומן לשבוע שאחרי הניתוח, כשהוא לוקח בחשבון שלושה ימי אשפוז וארבעה ימי התאוששות בבית.

כאשר הוא פתח את עיניו, הצליל הראשון שהוא שמע היה צווחה מהרופאה.

מה קרה?

מסתבר שהניתוח בבטן עבר כרגיל, אך לאחר השעה הזו, כאשר בטנו כבר היה תפורה וסגורה גילו הרופאים שהם עשו תקלה - שכחו בבטן מדחום.

הם נאלצו לפתוח ולסגור מחדש באופן בהול את הבטן במהלך ניתוח נוסף ומורכב מאוד שערך 12 שעות נוספות.

בני נשאר שבוע להתאוששות, בו הוא שידר עסקים כרגיל, ושוחרר לביתו.

הוא חזר כעבור הזמן הזה עם זיהום כללי בכל גופו, מה שרק התחיל מסע הישרדות של שנתיים מתישות, ארוכות ומתסכלות של התמודדות עם מציאות חדשה וכואבת, של צומות בלתי אפשריים לאורך חצי שנה תוך הזנה ורידית ואשפוז ממושך, אוזלת יד של בתי החולים והמערכת ממצבו, מעבר בין בתי חולים רבים וכ-9 ניתוחים נוספים. 8 מהם כשלו, באחרון שבהם כרתו לו את הקיבה, הושט וחצי סרעפת.

משמעות התקופה נצבעה כולה בסימן אובדן חייו הקודמים והשלמה עם המצב החדש, לפיו הוא יהיה למשך כל חייו "נכה מאה אחוז".

לבני כיום אין קיבה. הוא ישן רק בישיבה ומקיא את רוב מה שהוא אוכל.

"מכירים את זה שטכנאי המזגן מגיע לתקן את המזגן ומוציא חלקים מהמזגן - 'את זה לא צריך... גם את זה לא צריך', מחבר איזה חוט מלמעלה לחוט מלמטה כמעקף, סוגר את המזגן וזה איכשהו עובד?...", הוא אומר בהומור עצמי מושחז, "אז ככה אני היום!...".

בני מספר על תקופה שחורה של כאב, תסכול וזעם, ניסיון להאשים את כל העולם, הרגשה של בגידה מצד המערכת כולה ותחושת חוסר אונים מול מבטי רחמים מצד המשפחה הקרובה.

כאדם מאמין שחזר בעברו בתשובה, הוא התחיל להאשים במקביל את עצמו, במה חטא, איפה לא היה בסדר שככה זה הגיע לו...

באותו שלב העדיף בני את המוות מחיים.

יש חיים אחרי...

בשלב זה בלט לי כל כך בהרצאה חוסר הקורלציה המשווע בין סיפור החיים המורכב והקשה שיוצא מפיו לבין האדם שניצב מולנו: שרירי, בריא, חיוני, מצחיק ורהוט.

איך זה קורה?

באמצעות החלטה אחת פשוטה, אולי "משוגעת", שהוא לקח. לדמיין שהוא בריא.

זה קרה באותו היום שבו הוא אמר "די" למצבו, ובחר לדאוג לעצמו.

בהחלטה של רגע הוא ניתק עצמו מהמכשירים הצמודים למיטת חוליו, פשט את כותונת החולים, התלבש, את צינורות הנקזים הוא דחף לתוך ה"סווטשירט" וסחב לצידו את ידידו "משה", כפי שהוא כבר כינה את עמוד העירוי של האנטיביוטיקה איתו הספיק "להתיידד". וכך הוא יצא לפרוזדור.

"אני יוצא לעשן בחוץ, להירגע קצת...", הוא אמר לרחל האחות במשמרת, ולקח את עצמו ואת "משה" אל הרחוב. עלה על קו אוטובוס לת"א, מת"א על אוטובוס לירושלים ושם על קו עירוני נוסף, ומצא את עצמו ואת "משה" עומדים בצוותא ליד הכותל המערבי, שם הוא שם בפשטות של יהודי את ידו על הקיר הקדוש וביקש-התחנן בדמעות: "אלוקים, תרפא אותי בבקשה!...".

הטלפון צלצל. זו רחל על הקו.

"איפה אתה, בני?...".

"אני בחוץ".

"אז תיכנס!... אמרת חמש דקות ואתה כבר שעתיים בחוץ, אתה צריך לקחת תרופות!...".

"זו בעיה, אני קצת רחוק...".

"איפה אתה, בני?!...".

"בירושלים, בכותל".

שקט בקו. הלם.

"בני, מישהו איתך לפחות? אתה חייב השגחה...".

"רק 'משה' איתי...".

"אתה נורמלי? לקחת לפחות מונית?...".

"לא, נסעתי באוטובוס, כי 'משה' לא נכנס בשום מונית. הייתי צריך לנסוע איתו בעמידה".

מאז אותו יום, חזר לבית החולים וגם לחייו "בני" אחר.

הוא החליט לקחת אחריות על חייו, להפסיק לחפש אשמים למצבו, להתמודד וגם למצוא את הדרך שבה ניתן לנגן את מנגינת חייו גם מתוך "החיים שבזבל".

וכשאני לעצמי

בני התחיל לקרוא וללמוד כיצד ניתן לצאת ממצבו. החל מכתבי קודש וכלה בספרות מקצועית, nlp ודמיון מודרך.

הוא גילה ש"אם אין אני לי מי לי..." זו לא התחלה של מאפיין אישיותי סוציומטי כמו שזה נשמע, אלא תהליך בסיסי והכרחי כדי לשרוד ולהצליח להיות שם גם בשביל אחרים, ברור לאחרים, כי "כשאני לעצמי - מה אני?".

אם תשאלו את בתו "מי הם חמשת האנשים האהובים עליו", תשמעו את התשובה: "הוא, הוא, הוא, הוא ו...הוא!".

לא מתוך תחושת אגואיסטיות, אלא מתוך הבנה שאם לא יציל את עצמו ראשון – הוא לא יוכל להיות שם גם עבור אהוביו. בדיוק כמו שיש הוראות חירום במטוס לעת נחיתת אונס - לחבוש קודם את המסכה על פני המבוגר, כדי שיהיה מי שיהיה בשביל להציל את הילדים.

"יכולתי לא לעבוד כל החיים יותר ולחיות על קצבת ה'ביטוח לאומי'...", הוא אומר, "אבל בחרתי להשתמש בכוח הדמיון, לשקר לעצמי שאני בריא ולהצליח להגשים את החזון שלי, את השאיפה, את כל מה שגורם לי לאושר - להשיג מטרה ראויה לחיים. אצלי המטרה הזו היא להשפיע ולהחיות נשמות".

בזמן שאחרים בסדנא התקשו לשים את האצבע ולהגדיר מהו ה"אושר'" בשבילם, הוא היטב להגדיר זאת. היה לו מספיק זמן במיטה להגדיר לעצמו מה הוא "אושר" בשבילו.

לאחר שהחל בתהליך שיקום עצמי, הוא נכנס ללמוד בישיבה בגילו המתקדם, במקביל רבו שלח אותו לעבוד כמדריך במכינות צבאיות הפונה לנוער מתמודד דתי שנמצא במצבי סיכון ומצוקה.

במפגשים איתם הוא מצליח לרדת לשורשם של הנערים, לגרום להם לגעת ברגש הפנימי שלהם ובצורך הבסיסי שנמצא אצלם מתחת לכל ה"קליפות של הבצל".

לקום מהנפילות

הוא עוסק מאז ב"ספורט אתגרי", מנכ"ל ושותף בחברת "שפן הסלע" ומנהל את "מתחם האקסטרים" האטרקטיבי בעכו.

גם שם, אגב, הוא הגשים חלום נוסף שלו נגד כל מה שאחרים חשבו ואמרו לו - הוא הצליח לסגור את המקום בשבת.

ממקום שעיקר פעילותו התקיימה בשבת והפסקת הפעילות היתה כרוכה בחשש לפשיטת רגל, הפך המקום את פניו למקום שוקק במשך כל השבוע ואף זימן אליו קהל יעד חדש שמצביע ברגליו - ציבור בני התורה ושומרי השבת.

בשביל החלום שלו, השקיע בני למען השבת כחצי מליון ₪ מראש, אותו סכום כסף שהיה בסיכון מצד המשקיעים. הוא הניח אותו מראש על השולחן כדי לגרום להם להסכים למהלך ה"אקסטרימי" שלו. הוא הימר על השבת בהצלחה רבה.

את הנערים שבאים לפתחו הוא מוביל כבר 15 שנה מסלול של 62 קילומטר ברגל בזמן ספור ומצומצם. "מים אל ים"- מעכו עד הכנרת. ברזומה שלו הוא גם הצליח לסחוב איתו סבא ל-12 נכדים שכבר מיתג את עצמו כנכה שלא מסוגל ללכת ברגליו.

המטרה שלו במסע הזה הוא לצרוב חוויית הצלחה אצל אותם נערים שבראשם מהדהדת עדיין הקריאה "מי אתה יא חתיכת אפס?...", שספגו כל כך הרבה בבית ספר כשלא ידעו וראו מאיפה הגיעו ה"מגפיים" שלהם, שכל החיים נלחמו בסטריאוטיפים ותגיות שליוו אותם.

הדרך שלו לתת להם כוח וכלים להתמודד עם החשש מהצבא היא להעניק להם את האמונה בעצמם שהם מסוגלים להצליח ולצעוד כפול ממה שיידרש מהם בצבא.

ושלא תטעו לרגע, זה קשה מאוד. אין אחד שלא מתייאש בדרך. כ ו ל ם נופלים ונשברים בשלב כלשהו.

אבל כולם גם קמים.

איך מניעים נער?

הוא מדבר על מוטיבציה. איך ניתן להניע נער?

"הנעה" של פעם שונה מ'הנעה' של היום הוא מסביר לי.

פעם כשרצית להניע רכב היית שם על ניוטרל, לוחץ מבפנים על הקלאצ' וחמישה אנשים היו דוחפים מאחור...

היום הכל כמעט אוטומטי. אז איך מניעים בדור המתקדם? כמו ברכב אוטומטי...

באים ממול, פותחים כל אחד את המכסה מנוע שלו, יוצרים העברה. רק כך נהיה ניצוץ.

לא ב"דחיפה" מאחור, רק בגובה העיניים, כשלב ללב נפתח, יכול להידלק לו הניצוץ.

באמצעות קשר מכבד, יחס כיפי, חיזוקים מתגמלים בכסף או גם בצורה של ערכים נוספים, כך לומד האדם לקבל אחריות על עצמו, להתמודד ולצאת מ"אזור הנוחות" שלו שבו נח לו "להתמסכן", להישאר ב"זבל", בסמים, באלכוהול, בשינה או בכל אמצעי בריחה אחר.

כשזה לא עול

כשהוא דיבר על מוטיבציה, נזכרתי בפרה אדומה שבפרשה.

בגמרא מובא שאסור שיעלה עליה כל עול, אך מאידך מותר לשים עליה שמיכה לכסות אותה וכיו"ב מכיוון שזה לטובתהולכן זה לא נחשב לה ל"עול".

יש שראו בכך כלל מוסרי-חינוכי.

גם תלמיד שמתקשה להתחבר ולשאת בעול, לא יראה בכך "עול" כאשר יודע ומרגיש בביטחון שזה לטובתו. כמו שטיול אתגרי היה מתקבל אצלו לרוב בשמחה עם כל הקושי הכרוך בכך, כי זה לטובתו והנאתו.

מחנך שישכיל להעניק לתלמידו את התחושה שאינו רוצה שהוא ילמד כי הוא "חייב" ללמוד, אלא דווקא מאהבתו אותו ויצליח לייצר אצלו תובנה שהלמידה היא לטובתו עצמו, יוכל להוריד את תחושת ה"עול" של התלמיד ויגרום לו למוטיבציה שתאפשר לו "לסחוב" כאשר הוא יודע שה"עול" שלו בא מאהבה והוא לטובתו והנאתו בלבד.

רק כך מתאפשר לבחור להיות, לבחור להתאמץ, לגלות כוחות ומסוגלות, לשאוף לחלום רחוק בלי חשש וגם להגשים.

האדמה לאנשים חולמים

ולמה קראת לעמוד "משה"?... אני שואל אחרי זה בצד את בני, והוא משתף אותי: "גם כי משה רבנו טיפס הכי הרבה פעמים על הר סיני", הוא אומר לי במליצה, או שמא ברצינות תהומית.

"וגם כי משה הגיע מרקע 'בעייתי' כזה. נולד ב'מצב סיכון', גדל מחוץ לביתו - אצל האויב, התבגר בבית תפנוקים ולבסוף הרג מצרי, 'תג מחיר', ונאלץ לנוס על נפשו למדיין. שם יש נתק של מספר שנים עד סיפור הסנה".

ההוראה הראשונה שמכינה אותו ל"מפת החיים החדשה שלו" היא "של נעליך מעל רגליך".

על דרך החסידות המשמעות היא: שלאת המניעות וה"נעילות" שלך מעל ההרגלים שלך, תסיר אותם.

תצא מהעבר המגביל ומאזור הנוחות האישי שלך, תחשוב ותפעל שונה.

חלוץ מכל ה"קליפות" שמגבילות אותך וסוחבות אותך למטה אתה עשוי לגלות "כי המקום אשר אתה עומד- קודש הוא".

לא מדובר באדמה רגילה, אלא ב"מנחת 'שדה תעופה' לאנשים שואפים". אפשר להגיע ממנו גבוה לחיבור והגשמה של הקודש שבך, לא צריך חציצה.

"השמיים הם אדמה לאנשים חולמים".

כל אחד מאיתנו הוא תמהיל של "עץ ארז ואזוב". יש בו היכולת לנסוק אל על לשמי שמים ומשיכה ליפול למחוזות האופל והתהום. יש בו חוויות הצלחה מעצימות ויכולות וגם רגעי משבר והתמודדות שמאיימים להכניע ולייאש. מתמהיל שכזה נוצר פרדוקס - דבר שיכול "לטמא טהורים ולטהר טמאים". להכשיל הצלחות ולהצמיח מנפילות. חוק אלוקי.

איך מצליחים להתרומם? איך מתגברים על קושי?

"ממכה עצמה מתקן רטיה!...".

קודם כל - מביטים לו בעיניים בלי פחד. מתמודדים איתו. נותנים לו שם והגדרה. חווים אותו. לא מתכחשים אליו ולא מנסים לעקוף אותו ולהתעלם.

אנרגיות רבות ומיותרות מושקעות בהחבאה ובהסתרה, אנרגיות שיכולות להיות מתועלות לצמיחה ושחרור.

גם מתוך מצבי קושי ומצוקה ניתן לצמוח ולשכתב את סיפור הדרים מחדש. הילקוט שמעוני מבאר את הפסוק "אל תתייאש מן הפורענות" ככולל שני מצבי ייאוש: האחד, כאשר אדם שרוי בטובה - אל יתייאש מן הפורענות שעלולה עוד לבוא, והשני להיפך - כאשר הוא שרוי ברעה רבה - אל יתייאש מן הפורענות שהוא נמצא בה.

לכל מצב יש הזדמנות.

בפרשת השבוע אנו רואים כיצד הריפוי נעשה באמצעות הגורם המזיק בעצמו, תוך כדי התבוננות מעמיקה בגורם עצמו, שמייצר תובנה והתעוררות שהקב"ה הוא המחיה והוא הממית, לא המכה ולא התרופה.

הראי"ה קוק קושר את הנחש למימד הרוחני-ערכי של העולם: "הנחשים השרפים היוו את מקור הרעה שבאה על ישראל. אלא שמקור זה עצמו שימש אף להצלתם. ניטשטשו התחומים בין המוות לחיים. לא הנחש ממית אלא החטא, ההחטאה, המחיצה וההבדלה... ההתבוננות- 'והביט אל נחש הנחושת' מביא רפואה וחיים לעולם- 'וחי'. הכרה זו, כשהיא חודרת לתודעה היא מסלקת את יראת המוות. 'וראה אותו וחי'...".

הרש"ר הירש מוסיף על זאת: "ויחשוב כל רגע ורגע בחיינו בעינינו כמתנה חדשה מידו ית' ואין דבר העלול לשמחנו בחלקנו - אף אם דל הוא חלקנו - ולהביננו את החסדים המושפעים עלינו, כמו ידיעתנו את התהום הרובצת לרגלינו כל דרך חיינו ושרחמי שמים מעלימים אותה מעינינו ומעבירים אותה כעל כנפי נשרים. אשרי המתבונן בנחשים השרפים הבלתי נראים אשר סביב שתו עלינו, שרק ה' יתברך משים לאל את כוחם, ומכאן התרופה שכל נשוך ייזכר תמיד בנשיכת הנחש –וחי...".

הרב אבי אברהם הוא יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה.