פרשת חקת: איך מדברים עם סלעים קשים? הפרשה מלמדת אותנו

ארבעים שנה נדדו בני ישראל במדבר, יחד עם משה רבנו. רוב בני הדור המבוגר כבר חלף מן העולם בין היתר בעקבות חטא המרגלים, מרים הנביאה נפטרה אף היא, ועם ישראל עומד כעת סוף סוף בפני הכניסה לארץ המובטחת.

ממש לפני הכניסה הארץ, קרה משהו ששינה את התכניות – "חטא" מי מריבה.

קשה לעמוד על פשרה של פרשת מי מריבה, ואחת ההוכחות לאי הבהירות סביבה היא ריבוי הפירושים שניתנו בניסיון להסביר מה אירע שם. מפליא לראות כיצד כמעט כל הסבר נסתר על ידי טענה נגדית, ומומלץ לעיין במפרשים הרבים המרחיבים בעניין.

עם זאת, העובדה שהתורה מביאה את פרשת מי מריבה, מוכיחה שנותן התורה מבקש מאתנו להפיק ממנה מוסר השכל לחיינו.

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה, וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי השם, וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל השם אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה, לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת..." (במדבר כ', א'-ה').

אלוקים עונה למשה רבנו: "וַיְדַבֵּר השם אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו. וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי השם כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ, וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע, וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם, וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם, וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם" (ז-יא), ומיד: "וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם, הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת השם וַיִּקָּדֵשׁ בָּם" (י"ב-י"ג).

קריאת הפסוקים לבדה אינה פותרת את החידה – היכן טמון החטא? החטא הוא ככל הנראה דק ביותר, הרמב"ן כותב עליו: "והאמת כי העניין סוד גדול מסתרי התורה" (כדאי לעיין ברמב"ן בפנים). בעלי המוסר אומרים, שלא לחינם נכתב חטאו של משה בפרשה זו בסמיכות לדיני פרה אדומה, כדי ללמד אותנו, כמו שפרה אדומה מצוותיה וענייניה נשגבים משכל אדם, ואין לנו בהם תפיסה כלל, כך גם אין לנו תפיסה והבנה בענייניו של משה רבנו, בפרט בהבנת "חטאו".

נראה בקצרה רעיון נוסף המובא ב"ילקוט שמעוני" (מובא ב"כלי יקר" בפרשתנו).

מיד לאחר יציאת בני ישראל ממצרים, לא היה מים לשתות, ואז, הקדוש ברוך הורה למשה להכות בסלע – "הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות י"ז, ו'). מה השתנה בין תחילת הארבעים שנה במדבר, שאז השם הורה למשה להכות בסלע, לבין סוף הארבעים שנה, שאז הקדוש ברוך הוא הורה למשה לדבר אל הסלע ולא להכות אותו?

עונה המדרש: "ודברתם אל הסלע. והכיתם לא נאמר אלא 'ודברתם'. אמר לו: כשהנער קטן, רבו מכה אותו ומלמדו, כיון שהגדיל - בדִבּור הוא מייסרו. כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: כשהיה סלע זה קטן הכית אותו, 'והכית בצור', אבל עכשיו 'ודברתם אל הסלע', שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים" (ילקוט שמעוני רמז תשס"ג).

כאשר עם ישראל יצא ממצרים לאחר עשרות שנים של דיכוי פיזי ופסיכולוגי, הוא היה עם "לב אבן". בני ישראל היו "מחוספסים" וקשים לפיצוח. לכן, הדור שיצא מהשעבוד וההתעללות המצריים היה מעט מרדן, קשה עורף, נלחם ומתווכח. השעבוד והעינוי איבדו מהם את תחושת הנאמנות, את הביטחון בהשם ואת האופטימיות הכללית. ככל הנראה הם לא היו מוכנים רגשית לכבוש וליישב את הארץ, הם לא היו "עדינים" במידה מספקת כדי להתיישב בארץ הקדושה.

משה רבנו ניסה לפצח את העור הקשה והסלע החיצוני שהם פיתחו במהלך שנות גלות מצרים. היה צורך לעבוד קשה כדי לגלות שבפנימיותם יש מים זכים וצלולים. לכן, מיד לאחר יציאת מצרים, השם הורה למשה להכות את הצור. ההכאה הייתה חשובה והכרחית כדי לחדור לתוך לב האבן.

ארבעים שנה לאחר מכן, ילדיהם ונכדיהם שנולדו וגדלו בחופש ובסביבה רוחנית ביותר עם כל ניסי המדבר, פיתחו תחושת עצמיות וביטחון בהשם שונה בתכלית מהוריהם. ארבעים שנה במדבר, בנוכחות משה, אהרון וניסים אלוקיים, משפיעים עמוק על הנפש. האומה התבגרה והשתנתה מבחינה רוחנית.

גם הדור הצעיר יותר בכה על מים, אולם באופן עדין יותר מאשר הדור הקודם. הם לא התלוננו על בשר או מעדנים – הם רק חששו ממוות בצמא. אלוקים נתן הוראה למשה לא להכות בסלע אלא לדבר אליו! הדור הזה עדין יותר, מקבל יותר, רוחני יותר, עליך לדבר אליו, תלמד אותו פרק אחד של תורה ותראה שייצאו מים. הדור השתנה וכבר אין צורך בהכאה.

הקדוש ברוך הוא אמר למשה "לא האמנת בי להקדישני לעיני בני ישראל". במקום לסמוך על הערכת השם את הדור החדש, ולחשוף את מעמדם הרוחני הרם, משה "צמצם" את רמתם המוסרית והוא החליט שגם הם זקוקים להכאה, ואף להכאה כפולה, ולא לדיבור רך.

יתכן שמשה לא הבין את המסר הזה – כמובן ביחס למשה רבנו - והיה קשה לו לעטות על עצמו "מודל" חדש של מנהיגות – רך ועדין יותר, ואלוקים החליט שמשה לא יכול להמשיך להנהיג את העם.

אגב, ההסבר הזה גם מאיר את עיננו מדוע בפרשת המים הראשונה האבן נקראת "צור", ובפרשתנו היא נקראת "סלע". "צור" הוא סלע קשה ומוצק בחלקו החיצוני והפנימי, ואילו "סלע" הוא קשה וסלעי מבחוץ אך מפכה מבפנים (המילה "סלע", כשמאייתים את האות סמך במלואה, האות האמצעית היא מם. כנ"ל האות למ"ד. באות עין – האות האמצעית היא יוד - "מים". כלומר, סלע, מבחוץ הוא קשה אבל בפנים הוא רך).

כאשר אנו עוסקים מול צור, אין ברירה אלא להכות בו, אולם כאשר אנו מתמודדים עם סלע, אין לנו זכות להכות בו. כל מה שצריך הוא דיבורי חכמה, אהבה והשראה, והמים יתחילו לצאת. עת להכות ועת לדבר.

מבלי להרחיב יותר מידי, המדרש שהזכרנו משווה בין סלע לחינוך של נער צעיר. מונח כאן מסר, איך אפשר לחנך "סלעיים אנושיים" ולרכך "לבבות של אבן"? איך הופכים לב של אבן למקורות מים המרווים את צימאונם של מיליוני אנשים? האם יש לבחור בדרך הקשה ולהכות את הלב, או לדבר אליו? "שנה אליו פרק אחד והוא מוציא מים" – אמר אלוקים למשה.

נקודה למחשבה.