איה קרמרמן מביטה לאחור, ומעניקה שלוש עצות חשובות לאמהות צעירות

אלא אם כן יש לו יתברך תוכניות להפוך אותי לשרה אמנו, אני חושבת שבגיל 45 הגיעה העת להודות שמבחינתי עונת החיתולים והפליטות הסתיימה בהצלחה, עד בוא הנכדים. לקח לי הרבה זמן של התבוננות פנימית, והרבה יותר דמעות פרידה, כדי להבין שתם עידן בחיי. לא סתם עידן. העידן, בה"א הידיעה, מודגשת במרקר צהוב זוהר. מתוך צער הפרידה, אני מבינה ומשלימה עם העובדה שסיימתי להרגיש את ההרגשה הטובה של להפוך לאמא לעולל טרי, חם ומתוק מהתנור.

להיות כותל, כרית ומשענת

את המסע התחלתי בגיל 26, בלי לדעת לאן הוא יוביל. רציתי תינוק, ביקשתי להיות אמא. בלי לדעת מה זה אומר. בלי להבין על אמת את גודל האחריות ואת כמות הדאגות, וגם לא את עוצמת האהבה. בלי לדעת כמה פעמים יקראו לי בשנייה שאסגור את הדלת לשירותים, יעירו אותי דקה אחרי שנרדמתי או יגמרו לי את כוס המים שביקשתי לשתות. לא תיארתי לי כמה מורט עצבים זה לחכות לתשובות מישיבה גדולה, ולא צפיתי כמה התרגשות אחוש לקראת מופע הבלט של הבנות. להיות אמא זה להיות עולם ומלואו. זה להיות הכותל, הרוגע, הכרית, המשענת, אשת הסוד, הסוהרת, זו שמסירה את הכאב. זה אומר גם להבין שלא הכול בשליטתי, העולם לא סובב למרותי. גם לא ילדי. זה לדעת שידי קצרה לעיתים מלהושיע, מלתת להם את רצונם. לא תמיד אוכל להשיל מהם ניסיונות ובוודאי לא לתקן עבורם כישלונות.

המסע שלי החל לפני קצת יותר מ־19 שנים. כמעט כמו אתמול, בישרתי לבעלי שהוא עומד להיות אבא. מאותו רגע עברנו יחד חיים שלמים מלאי טלטלות, ריגושים, סרטונים מגלגלים מצחוק ונענוע בשעות לא שעות. חמש פעמים נוספות זכיתי לבשר לו את הבשורה המשמחת ביותר בעולם. העליתי והשלתי עשרות קילוגרמים. אני למעשה אקורדיון אנושי. הנקתי במשך 13 שנים נטו. חסרות לי אלפי שעות שינה. אבל מעל הכול, אין דבר מופלא יותר בעיני מהרגע שבו מניחים עלי את התינוק הטרי ואני מגלה שהוא מורכב מחלקי פנים של האחים והאחיות שלו. בשביל הרגע הזה שווים תשעת חודשי המאבק. זה הרגע הכי קרוב לה' יתברך שקיים במציאות. זה היה גם הרגע שבו הבנתי לראשונה שיש בורא לעולם. קסם. מהקסם הזה קשה להיפרד.

אבל לאחרונה אני מסתכלת על נשים בהיריון והרחם פחות זועק את זעקת ה"אני רוצה עוד אחד" שלו. לאחרונה אני מסתכלת על נשים הריוניות מדדות בעייפות בגינה ואני חושבת איזה אמיצות הן. ממני כבר אזל האומץ הנדרש כדי לעבור את המסע המופלא הזה שוב. הגיעה העת שאעביר את שרביט הילודה לצעירות והרעננות ממני.

נשים יקרות, אימהות מופלאות.

כשאני מסתכלת עליכן, אני בהודיה עצומה שזכיתי לעבור את התקופה הזו ללא תקלות יוצאות דופן. שזכיתי לעבור לידות בריאות. למרות שמיליוני נשים עוברות את אותו תהליך בכל העולם, כל היריון הוא נס. כל לידה שמסתיימת באמא בריאה שמחזיקה תינוק בריא, זה פלא הבריאה. אתן בוחרות להיות מאוחדות תודעתית, פיזית ורגשית עם הפלא הזה. על אף הקושי. למרות הרגליים שמתנפחות באמצע הקיץ. חרף כאבי התכווצות הרחם. אתן בוחרות לעבור את האוורסט הזה כי יש לכן חזון על איך אתן רוצות ששולחן השבת שלכן ייראה בעוד עשר שנים. על ההקרבה האין־סופית הזו, על הוויתור העצמי שלכן, על האומץ הנדרש שמאמין שהכול יהיה יותר מבסדר, אני מעריצה אתכן.

להקשיב פנימה

אימהות בדרך, אימהות טריות, אימהות שכמהות להחזיק את היצור השמימי והמריח כמו גן עדן, שלוש עצות לי אליכן:

קחו נשימה, זה עובר. אומנם לקח לזה 18 שנים לעבור, אבל אני מרגישה שאני מצליחה להשאיר את האף מעל המים. בן רגע מגיעה הישועה ופתאום תביני שאת לא צריכה יותר לחתל / לחטא / לנענע / להרים זאטוט צורח מרצפת הסופר / להכין מחית פירות / לנקות מחית פירות מהרצפה / לקנות סטוק ספוג הפלא לקשקושי קירות / להתכופף להרים צעצועים. יגיע רגע, גם אם צריך ממש לכווץ עיניים כדי לראות אותו ממרחק – שיהיה קל יותר.

הערה חשובה: קבלו הסתייגות. אני לפני פרק השידוכים, יש סיכוי שזה רק הופך ליותר קשה.

אתן עומדות בפתח עולם שבו לכל אחד יהיה מה להגיד לכן. כל אדם, בעיקר אלו שלא שאלתם את דעתם, ירגיש צורך להעניק לכן את השקל תשעים של תובנותיו העילאיות. מראש תדעו שאיך שלא תהפכו את זה, אתן תצאו קירחות מכאן או מכאן. בחרתן ללדת בלי אפידורל? אי אלו רופאים למודי ניסיון ייכנסו לחדר הלידה ויגידו: "את לא תצליחי, חבל על הכאב". החלטת לקבל אפידורל בפתיחה שתיים וחצי? מישהו יצקצק: "פספסתן את כל החוויה". אתן מיניקות? יופי. מיניקות מעל גיל שנה - ''מה את, פרה?". אתן לא מניקות - "את עצלנית". התינוק ישן איתך - "מה עם הזוגיות, שכחת אותה?". התינוק במנשא - "בדקת שהוא נושם?". את נשארת איתו בבית – "את לא ממצה את הפוטנציאל שבך". חזרת לעבוד – "אין לך רגשות אשם כשהמטפלת שולחת סרטון של הצעדים הראשונים?". החלטת לא לתת ממתקים – "הוא יגדל עם חסך". נסעת להתאוורר יומיים לבד, להתאושש – "את אמא מזניחה שלא מוכנה לוותר על החיים הטובים". זו רק ההתחלה. לכולם יהיה מה להגיד. לכולם. אף אחד לא יחסוך ממך את דעתו הנכונה. עצתי החשובה ביותר - תעיפו את כל העצות לפח. תקשיבו לעצמכן. התינוק הזה בבטן שלכן. ה' לא עשה פה טעות. אתן יודעות מה הכי טוב לו ולכן. תקשיבו פנימה. שם התשובה.

העצה האחרונה והחשובה ביותר: אנחנו האימהות, שרק רוצות שהבית יתנהל בהרמוניה משפחתית, שכל אחד יקבל את הטוב ביותר ושלא יהיו יותר מדי בגדים בסל הכביסה - במהות שלנו אנחנו ותרניות. והדבר הראשון שאנחנו מוותרות עליו זה עצמנו. תמיד יהיה מישהו חשוב מאיתנו שעלינו לטפל בו ולדאוג לו. אז לא. אל תוותרו על עצמכן. תדאגו שלאורך כל שנות ההריונות־הנקה־החתלה אתן לא נעלמות. תוודאו שהצרכים שלכן לא נדחקים שוב ושוב לשולי סדר העדיפויות. תשמרו על עצמכן ותמיד תעשו משהו שמשמח, מגדיל ומעשיר אתכן. ולא בגלל שאתן עיקר הבית, לא בגלל שאמא עייפה היא אמא פחות טובה. פשוט בגלל שיום אחד תיזכרי בעצמך ותתהי - איפה היית ולמה נתתי לך להיעלם?