"האנשים שיושבים בפלייליסט של גלגלצ הם קבוצה קטנה שמתעלמת מההצלחה שלנו": ראיון עם חברי ’הפרויקט של רביבו’

את הפעם הראשונה שבה הושמעה ברדיו מחרוזת של 'הפרויקט של רביבו', חבר ההרכב ניר בן מנחם לא יכול לשכוח. רביב רם בן מנחם, אחיו ניר ואלירן צור, שמהווים יחד את 'הפרויקט', עסקו בעבודות מזדמנות, אך כל אחד מהם חלם במשך שנים לפרוץ לעולם המוזיקה ולעסוק בתחום בצורה מקצועית.

"זה היה ביום שישי, רשת ג', 'אגן הים התיכון', ואני בחיים אני לא אשכח את הרגע הזה", מספר ניר. "אני עם קונגו של 15 ק"ג ביד, נותן עבודה, שובר קיר ענק, ופתאום זה מגיע. אמרתי לחבר'ה שעבדו איתי לעצור הכול, לקחתי בלוק והתיישבתי עליו, כולי עם בגדים קרועים ופנים מכוסות באבק, אבל בלב מרגיש שאני ממריא לעולם אחר. בנקודה הזו הבנתי שקורה פה משהו, וגם האמנתי שמה שמתחיל לקרות פה יעזור לי לסגור את המינוסים בבנק, שברוך ה' יפסיקו לחזור לי צ'קים".

שנים חלפו מאז אותה השמעה ראשונה, ו'הפרויקט של רביבו' הפך להיות אחד ההרכבים המוזיקליים המצליחים בישראל. בימים אלו החברים מציינים עשור לקיומו. היצירה המוזיקלית של ההרכב משדרת את ערכי השמחה הפשוטה ואחדות ישראל באמצעות יצירת מחרוזות וגרסאות כיסוי לשירים פופולריים שלא נס ליחם ומבטאים את הישראליות והמסורת היהודית. הגיל העגול, מקווים החברים בפרויקט, הוא רק תחילת הדרך.

"מהיום שאני זוכר את עצמי התנגנה אצלנו מוזיקה בבית", מספר מייסד הפרויקט, רביב רם בן מנחם, המכונה "רביבו". "אומנם הוריי עלו מתימן, אבל אצלנו בבית שמעו מגוון רב של סגנונות, ובעיקר מה שמכונה 'שירי ארץ ישראל הישנה והטובה'. מגיל צעיר אהבתי לנגן, ואחרי שאבי נהרג, כשהייתי בן עשר ואחותי הקטנה רק בת שלושה חודשים, זה הלך והתגבר. אני מאמין שאם המוזיקה לא הייתה בחיי, הייתי מטופל בכדורים. אבי היה קצין ולוחם בצבא והוא נהרג בקרב עין זחלתא המפורסם. המוות של אבא מאוד ליכד אותנו, אמא וארבעת האחים, וכאמור גם גרם לי לרצות ליצור יותר".

הפרויקט של רביבו (קרדיט: עדי אורני)

אחרי הצבא התחיל בלימודי תואר ראשון במינהל עסקים, אך כעבור שנה עזב "כי הבנתי שזה לא מה שאני באמת רוצה לעשות בחיים. אז לראשונה התחלתי לעסוק במוזיקה באופן מקצועי וקבוע. התחלתי לכתוב ולהלחין חומרים מקוריים, עבדתי כקלידן של אומנים בעלי שם, ובמקביל הפקתי ועיבדתי שירים לזמרים רבים". אחד האומנים שאת שיריהם הפיק היה אלירן צור. רביב ואחיו ניר היו החוליה הראשונה של 'הפרויקט', והם הציעו לאלירן להקליט יחד "בשביל הכיף שלנו" שלוש מחרוזות מהשירים שעליהם גדלו. "כשיצאנו לדרך לפני עשור, הפופ היה חזק מאוד בארץ, והרגשנו שיש מקום לחדש את השירים הישנים והאהובים שהיו ועודם חלק כל כך משמעותי בחיינו ובחייהם של רבים אחרים".

"החיבור היה מעולה ומיידי", מצטרף לשיחה אלירן, "ולקחנו את זה הכי בקלילות. באנו בטרנינג, החבר'ה לידנו ישבו עם נרגילות, אווירת שכונה. העלינו את המחרוזות ליוטיוב, והשאר היסטוריה. אפילו בחלומות הכי פרועים שלנו לא חלמנו שזה כל כך יצליח. לא האמנו שזה יתפוס חלק חשוב כל כך מהתרבות בישראל. ראינו שאנשים אוהבים את מה שעשינו, אז צרבנו את המחרוזות על דיסקים וחילקנו אותם לחברים ולאנשים שפגשנו ברחוב.

"אחד הדברים הכי מיוחדים שהבנו אז היה שעבור אנשים רבים, בעיקר צעירים כמובן, היה מדובר בשירים לגמרי חדשים. שירים שהם שמעו לראשונה. ולדעתי זו אחת הסיבות לכך שהמחרוזות האלו כל כך הצליחו, כי באמת מדובר בשירים מעולים. לא לחינם הם כל כך הצליחו בשנים שבהן הם יצאו".

קהל של סבתות ונכדים

השירים התגלגלו מאחד לשני, ואז החלו לצבור תאוצה. "העסק התחיל לבעור", מספר רביבו, "הרגשתי באוויר שמשהו גדול קורה איתם. שאנשים שרים אותם בטירוף בקריוקי. בתקופה ההיא הייתי עסוק בהפקות לטובי האומנים בישראל, והחלטתי לעצור את כל התכנונים קדימה ולהשקיע רק בפרויקט. סיימתי את הדברים שהתחייבתי להם, לקחתי הלוואה מהבנק - והלכתי על זה בכל הכוח. התחלנו לעבוד על מחרוזות נוספות, ואחרי מספר חודשים הפנמנו שהדבר הזה הולך לשנות לנו את החיים. שדף חדש נפתח עבורנו".

"ההצלחה של הפרויקט אומנם הייתה מאוד מהירה מהרגע שהתחלנו להקליט, אבל הרבה זמן חיכינו לשפע הזה שיבוא", אומר ניר. "רביב ואני התחלנו להופיע מגיל צעיר יחסית באירועים קטנים, רביב ניגן ואני שרתי. חלק גדול מהמחרוזות שהקלטנו בהמשך הדרך היו מחרוזות ששרנו הרבה שנים קודם לכן, ולפעמים גם הקלטנו חלק מהן בשביל הכיף. היה לנו ציוד מאוד בסיסי, אפילו מיושן, אבל זרמנו עם מה שיש. בשנים ההן זכיתי באיזו תוכנית שירה בטלוויזיה, נגעתי קצת בתהילה, אבל לא באמת יכולתי להתפרנס מזה, לכן עבדתי בשיפוצים וקרעתי את עצמי. וכן, הדבר הזה זימן המון רגעים לא פשוטים. לא פעם הייתי מדבר עם ה' ואומר לו: 'ריבונו של עולם, אני יודע שאני יכול לעשות יותר. אני מאוד מאוד רוצה לעסוק בתחום שמדבר אליי, אני רוצה ליצור, לשמח ולשיר".

ואז הגיעה ההשמעה הראשונה ברדיו, שריגשה את חברי הפרויקט והייתה בשבילם תחילתה של הבטחה. אלירן משחזר גם הוא את הפעם הראשונה ששמע את המחרוזת ברדיו: "כשהתחלנו להקליט עבדתי בעבודה מזדמנת, וכשהשיר שלנו הושמע הייתי בתוך מכולה גדולה של משטחים. זה היה היום האחרון שלי שם. השנים שקדמו ליום הזה היו מאוד לא פשוטות עבורי. היה לי חלום להצליח כמוזיקאי - ולכן הייתי חייב להופיע בלילות, לרוב תמורת סכומים זעומים. יחד עם זאת הייתי צריך גם להתפרנס, אז נאלצתי לקום מוקדם בבוקר. ללכת לישון בחמש, ולהיות בשמונה במפעל. לכן כל כך שמחתי שהפרויקט הצליח, שאנשים אהבו את מה שעשינו. האמנתי בפרויקט עד כדי כך שגנזתי את אלבום הסולו הראשון שלי שהשקעתי בו המון, ונכנסתי לפרויקט בכל הכוח".

באיזה שלב אהבת הקהל והרחוב התחילו לבוא לידי ביטוי גם בהופעות?

"לשמחתי גם זה קרה מהר מאוד", מעיד רביבו. ההופעה הראשונה הייתה במועדון בתל אביב. זה היה יום חורפי קשה במיוחד, גשם זלעפות וקור כלבים. ההרכב היה בדרך להופעה, כשאין לחבריו מושג מה הולך להיות. "חשבנו שיגיעו מספר חד־ספרתי של אנשים, אולי עשרים בלחץ. רק כשהגענו קלטנו שהמקום מפוצץ, ושמאה חמישים איש מחכים בחוץ בלי כרטיסים. אנחנו מנסים להיכנס, ואנשים תופסים אותנו בדרך ואומרים לנו: 'תודה רבה על מה שעשיתם, אין לכם מושג כמה נגעתם בנו'. בני זוג, הורים וילדים, סבתות ונכדים. שילובים מאוד מוזרים, כאלה שאתה בדרך כלל לא רגיל לראות בהופעות".

קבלת שבת בנמל

המחרוזות שלכם בנויות לפי נושאים שונים של שירים. כיצד מתבצע תהליך יצירת המחרוזות?

"בכל מחרוזת יש כיוון כללי של נושא מסוים שעליו אנחנו הולכים, ואז מתחיל תהליך של חשיבה וסינון השירים שייכנסו למחרוזת. בדרך כלל מתאספים כמה עשרות שירים אפשריים, ובסופו של דבר נשארים שלושה־ארבעה. באחת המחרוזות הכי מוצלחות שלנו, 'מחרוזת שבת', החלטנו סופית על השירים לאחר התהליך הקבוע, ויומיים לפני שהיא הייתה אמורה להתפרסם הלכתי לבית הכנסת בערב שבת ושמעתי את 'לכה דודי'. לא הבנתי איך לא הכנסנו את הפיוט הנפלא הזה פנימה. עצרתי הכול, הקלטנו את 'לכה דודי', ולמרות שיציאת המחרוזת התעכבה זה בהחלט היה שווה את זה".

הזכרת את 'מחרוזת שבת'. עד כמה עמוק הקשר שלכם לקב"ה, לתורה ולמצוות?

"אצל שלושתנו מדובר בקשר מאוד עמוק", אומר אלירן. "ניר ורביבו גדלו בבית מסורתי, ואצלנו ההורים חזרו בתשובה כשהייתי בכיתה ג' ולכן למדתי בישיבה. אני כבר לא באותו מקום, אבל אחי עדיין אברך. אחד האלבומים הכי אהובים שהוצאנו נקרא 'אלבום אמונה' שכולו שירי קודש, וזה מאוד מאפיין אותנו".

בימים אלה נותנים החברים ביטוי מיוחד לחיבור שלהם למסורת. לכבוד חגיגות העשור הם מקיימים בחודשים האחרונים מדי יום שישי מופע 'קבלת שבת' בנמל תל אביב. פתיחת הדלתות בשתים־עשרה בצהריים, אנשים מגיעים ומזמינים לאכול מהתפריט המיוחד שמדמה סעודת שבת, ובערך בשעה שתיים חברי הפרויקט עולים להופעה מלאה עם שמונת הנגנים שמלווים אותם מהיום הראשון. "התחושה בהופעה הזו היא אחרת, מדובר באווירה שונה כשריח השבת כבר ממש באוויר. השירים שאנחנו שרים הם שירים שגדלנו עליהם, ולכן זה כל כך טבעי עבורנו. עשינו המון מופעי קבלת שבת עד היום, אבל עכשיו זה עוצמתי במיוחד, ואנחנו גם מארחים מדי שבוע אומנים מיוחדים".

"המסורת היא חלק מאוד משמעותי ממי שאנחנו", אומר ניר, "זה בדמנו. באנו מבתים מסורתיים עם זיקה עמוקה לדת, וגם למדנו במוסדות דתיים. רביב ואני היינו בכפר בתיה ולמדנו חזנות וטעמי המקרא. במידה מסוימת משם הכול התחיל, ולכן גם כל כך חשוב לנו להעביר את זה הלאה דרך השירים לכל עם ישראל, ודרך החינוך לילדים שלנו. בכל מופע שלנו אנחנו שרים גם שירי קודש, כי זה מה שעומד בבסיס של עם ישראל. אין עם ישראל בלי החיבור לה', לתורה ולמצוות".

חברי הפרויקט מחוברים לא רק לתורה ולמצוות, אלא גם לאומנים מסורתיים ולקהילות של שומרי תורה ומצוות. הם מונים שיתופי פעולה רבים עם אומנים דתיים, ובהם שולי רנד, אריאל זילבר, הקינדרלך ועוד, וגם עם אומנים לא דתיים ובהם חיים משה, יואב יצחק, אבנר גדסי, דקלון ועוד. ההרכב הופיע גם באירועי 'צמאה' ובטקס הסיום של הרמב"ם היומי.

המוזיקה של הפרויקט מגיעה גם לקהילות יהודיות בחו"ל ומחברת אותן לשורשים. "אנחנו מרגישים תחושת שליחות בכל מה שאנחנו עושים, אבל בהופעות בחו"ל זה אפילו יותר חזק. עד היום היינו בסיבובי הופעות בצרפת, לונדון, הולנד, אוסטריה, בלגיה, מרוקו, ברזיל, ארצות הברית, יוון, קפריסין, טורקיה ועוד. מתוך כל אלה, ההופעה שלנו בצרפת, בקזינו דה פריז, הייתה חוויה עוצמתית במיוחד. כשאתה מופיע בצרפת מול ארבעת אלפים איש שזועקים את 'מחרוזת שבת' ואתה עטוף בטלית, זו תחושה שקשה לתאר. מהרגע הראשון הקהל שאג את כל השירים בעל פה, ובאיזשהו שלב התעטפנו בדגל ישראל והקהל היה באקסטזה, וגם אנחנו היינו בעננים. שם הבנו בעוצמה רבה איזה כוח יש להופעות שלנו.

"אנחנו רואים את זה גם בהופעות שאנחנו עושים במגוון מקומות מיוחדים. הופענו כמה פעמים במקלטים של ערים מופגזות, באירועי התרמה למדינת ישראל, לפני חיילים, בבתי חולים ולפני קהלים עם מוגבלויות – וזה היה מאוד חזק. אנחנו מקבלים הודעות ברמה יומיומית מאנשים במצבים הכי קשים שיש על כמה שהשירים שלנו מחזקים אותם, ואפילו מצילים להם את החיים. אנשים על ערש דווי אומרים לנו שהמוזיקה שלנו מחיה אותם ונותנת להם כוח להמשיך. הופעה נוספת בהקשר הזה שזכורה לנו במיוחד היא הופעה שקיימנו בהולנד מול ילדי 'זכרון מנחם'. זה היה מאוד מרגש. אתה פשוט מחבק את הדבר הזה ברמ"ח איבריך ומודה עליו לבורא עולם".

אילו מסרים אתם רוצים להעביר בשירים שלכם?

"הערך הכי חשוב אצלנו הוא אהבת חינם, אהבת ישראל", אומר רביבו. "אנחנו שרים כדי לעשות טוב, כדי לשמח ולרגש אנשים. גם עניין אהבת הארץ מאוד גדול וחזק אצלנו, וכמובן הציונות ואהבת המדינה. מהמופע הראשון שלנו ועד היום, בכל הופעה מוקדש שיר לחיילים האהובים שלנו. ערך נוסף שמאוד חשוב לנו הוא ערך הצניעות. אנחנו מתפללים שלעולם לא נשכח מהיכן באנו ושתמיד נשמור על דרך הישר".

להופעות, מספר אלירן, מגיעים אנשים מכל הזרמים והסגנונות. "אתה יכול לראות אנשים עם זקנים וכיפות גדולות לצד חבר'ה עם קעקועים. זקנים וצעירים, ימנים ושמאלנים, באמת הכול. זה פשוט לא מעניין אותנו. אף פעם לא תפסנו צד פוליטי בעשייה שלנו, ואני חושב שאנשים מרגישים את ההכלה שלנו ולכן הם כל כך מתחברים אלינו. לא פעם אנשים שבאים מחו"ל לחופשה בישראל סוגרים את התאריכים לפי מועדי ההופעות שלנו. הם קונים כרטיסים לאחת ההופעות, ורק אחר כך מזמינים כרטיסי טיסה. יש אנשים שמזמינים להופעה אחת שלנו מאה כרטיסים, ומשלבים אותה בתוך חגיגות אירוע שהם חוגגים. אגב חו"ל, הזמינו מופע ענק שלנו בסין במסגרת פסטיבל 'מוזיקת עולם', וזה מאוד מרגש".

בלי טובות מגלגלצ

עשור לפעילות הפרויקט של רביבו הוא פרק זמן מכובד דיו כדי לעצור רגע ולבחון תהליכי עומק הקשורים לעשייתו הענפה של ההרכב. "לשרוד עשר שנים יחד כהרכב מוזיקלי פעיל זה לא עניין פשוט", אומר ניר. "אנחנו רואים מה קורה סביבנו. יחד עם זה שגדלנו כהרכב גם היצר הרע שלנו גדל, והרבה פעמים זה מורכב. יחד עם זאת, אם יודעים איך לעבוד איתו, זה יכול להביא ברכה. חשוב לדעת איך לתעל גם את הרצונות היותר נמוכים למקומות טובים. אנחנו יודעים להקשיב אחד לשני, וגם יודעים לאזן אחד את השני. לכל אחד מאיתנו ישנם השריטות והשיגעונות שלו, אבל למדנו להכיל את זה, ולכן אנחנו ממש דבק".

"לפעמים אנשים חושבים שרק עם כישלונות צריך לדעת להתמודד", אומר אלירן, "אבל גם הצלחה יכולה להיות עניין מסוכן. בשנה הראשונה שיוטיוב מדדה את הצפיות בישראל קיבלנו מהם את פרס 'כפתור הכסף' יחד עם עומר אדם, וזה אומר המון. כשאתה מוזמן לכנסת עם בועז שרעבי כדי לקבל את פרס 'יקיר הזמר העברי' זה מאוד מרגש, אבל גם יכול להוביל לגאווה. כשהתחלנו לא חלמנו בכלל שנגיע למחוזות האלה. אם בעזרת ה' העשור הבא שלנו יהיה כמו הנוכחי, נצטרך לנשק את המזוזה כל יום מאתיים פעם. זה באמת הרבה מעבר למה שחלמנו".

הפרויקט של רביבו (קרדיט: עדי אורני)

לצד כל זאת, איך תוכלו להסביר את ההתעלמות היחסית שקיבלתם ממספר מוקדי כוח מוזיקליים, ובהם גלגלצ?

"האנשים שיושבים בפלייליסט של גלגלצ הם קבוצה קטנה שמתעלמת מההצלחה שלנו", אומר רביבו. "ועדות כאלה לא מעניינות אותי. לדעתי אנחנו מבינים הרבה יותר מכל עורך ברדיו. אנחנו יוצרים דברים שאנחנו אוהבים ומאמינים בהם, ומקווים גם שהקהל יאהב. ברוך ה' נראה שאנחנו צודקים. אף פעם לא נכנסנו לפלייליסט של גלגלצ, אבל כבשנו את המדינה. אין אומן שלא רוצה שישמיעו אותו בכל מקום, בטח בתחנות רדיו חזקות, אבל אנחנו לא ברדיפה אחרי זה. בנוסף לכך אנחנו גם לא נפרסם דברים רק כי נחשוב שהם יצליחו איפשהו. מאוד קל ומפתה להיכנס ללופ של מסחריות, אבל חשוב יותר להיות נאמן לעצמך. אני מאמין שהקהל מעריך את זה ואכן שומע אותנו בהמוניו ברשתות, בהופעות וגם בלא מעט תחנות רדיו אחרות. אם אין לאומן קהל, לא משנה כמה העורכים והמבקרים יפרגנו לו. קהל זה הדבר האמיתי".

אפרופו מבקרים, אילו תגובות אתם מקבלים על כך שאתם כמעט לא מבצעים שירים מקוריים אלא בעיקר גרסאות כיסוי?

"אנחנו לא מתייחסים למי שאומר דברים כאלה, וגם כמעט לא נתקלים באמירות מהסוג הזה. כשאתה אומן תמיד ידברו עליך, ומי שיש לו בעיה עם זה שאנחנו עושים גרסאות כיסוי, זה עניין שלו. ואגב, הוצאנו גם כמה שירים מקוריים. בגדול אנחנו עושים את מה שטוב לנו, ומסתבר שזה גם טוב לאחרים. אנחנו עושים מה שאנחנו מרגישים שנכון. לא אנחנו המצאנו את הקאברים. זמרים מאוד גדולים בארץ ובעולם עשו ועושים קאברים, ונותנים אוויר ואור חדש לשירים ישנים ואהובים".

לפני כמה שנים דיברתי עם עורך מוזיקלי שטען שלהקות קאברים הולכות למקום הזה כי זה קל יחסית.

"זה פשוט לא נכון", אומר ניר. "אנחנו עושים קאברים כי אנחנו אוהבים את זה, לא בגלל שזה קל. יש גם הרבה אנשים שמנסים לעשות את מה שאנחנו עושים וזה לא מצליח להם, אז אפשר להסיק שזה לא כל כך פשוט. אנחנו בדרכנו הצנועה והטובה, עם עבודה מאוד קשה, מנסים לעשות טוב. במקצוע שלנו אתה צריך להביא את עצמך כל יום במאה אחוז, וזה מאוד לא פשוט.

"אנחנו משקיעים המון בתהליך יצירת המחרוזות. מה שמשותף לכל השירים שאנחנו שרים הוא שהם ישראליים, אבל המנעד יכול להיות מאוד רחב. אנחנו שרים שירים של זוהר ארגוב וחיים משה, ולצד זאת גם שירים של טשרניחובסקי וביאליק. אנשים מדברים הרבה על הבדלים וז'אנרים, אבל מבחינתנו פשוט מדובר בשירים ישראליים. אנחנו מרגישים שהשירים האלה הם אנחנו, וזה מה שאנחנו אוהבים לעשות. כשאתה מחבר שיר של ביאליק עם שיר של אביהו מדינה במחרוזת אחת, זה יכול להיות מדהים".

בפתח העשור הבא של פעילותכם, מה הם החלומות שאתם נושאים אליהם עיניים?

"כל יום שבו אנחנו שרים ומופיעים במסגרת הפרויקט הוא בגדר חלום עבורנו", אומר רביבו. "אנחנו שומרים אחד על השני, ובכל בוקר כשאני קם אני אומר מודה אני, על מה שיש ועל מה שאין לי. מבחינת חלומות קדימה, מאוד היינו רוצים לשיר עם יהורם גאון. גדלנו על השירים שלו, אנחנו מאוד אוהבים אותו, וגם זכינו להופיע בפניו בחגיגות יום הולדתו השמונים בירושלים, הוא ביקש שנהיה בין אלה שיופיעו. ואולי תכל'ס החלום הכי גדול שלנו הוא שנמשיך להיות נושאי הדגל של המוזיקה שאנחנו יוצרים, שבעזרת ה' תמשיך לחבר ולאחד ושלא ייגמר לעולם. ומי יודע, כנראה רק אלוקים, אולי גם נזכה להיות גשר איתן של שלום בין עמים ואנשים שונים".

פורסם לראשונה בעיתון בשבע