אי אפשר לצפות מאדם חולה שימציא לעצמו תרופה

השבת חל יום ההילולא של האדמו"ר מחב"ד, הרבי מליובאוויטש, וזו הזדמנות נהדרת ללמוד לעומק תשובה שכתב להורים, בענין נער בסיכון (אגרות קודש, כרך י', ג'שי"ז), וזה לשונו: "קשה לבוא בטענות לחולה מפני מה מידת החום שלו אינו בסדר, כי הרי בזה הוא עניין המחלה שלו, והעצה היא למצוא תרופה ולהביאו אליו, כיוון שמפני החום אינו יכול לצאת מד' אמות שלו, ואח"כ לחפש עצות ודרכים המתאימים למצב החולה שתבוא התרופה בפנימיות, ותפעול פעולתה. ומובן, שכן הוא גם כשאחד מבני ישראל החום של נפש האלֹקית שלו נחלף בחמימות דלעומת זה, ובשעת מעשה אי אפשר לטעון עמו, וכמאמר חז"ל (סוטה ג'): 'אין אדם חוטא, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות', ובמילא אינו כלי לקבלת הוכחה שכלית, אלא העצה היא למצוא תרופה המתאמת לפניו".

הרבי כותב כאן שזה לא מציאותי לבוא בטענות לחולה על כך שהוא חולה. וזה גם לא מציאותי לצפות ממנו שימצא לבד תרופה. הוא חולה, והוא זקוק לעזרתנו, שנמצא תרופה מתאימה, ושנביא אותה אליו. וכך בדיוק בנער מבולבל, זה גם סוג של מחלה, שהנפש האלוקית יצאה לנבצרות זמנית, ורוח שטות נכנסה לה במקום. טענות ושכנועים שכליים לא יכולים לעבוד. לא מדובר ביצר-הרע, אלא בסוג של חולי, ולכן אין מה לקחת ללב ולחפש אשמים, אלא צריך פשוט למצוא תרופה. ומהי התרופה? ממשיך הרבי וכותב: ובהתחשב שאחת מתוצאות מחלתו שאיננו יוצא מד' אמות של המלך זקן וכסיל, הרי אין ברירה אחרת מפני אהבת ישראל, אלא, להכניס התרופה לרשות הנ"ל, ולחפש עצה שתיכנס בפנימיות החולה, ואז בודאי תפעול פעולתה, כי אם 'מעט אור דוחה הרבה חושך', על אחת כמה וכמה הרבה אור... מובן שאחרי כל הנ"ל הנה המקבלים של החולה הרחמנות עליהם גדולה עד למאוד, אבל לא יוושעו על ידי שיניחו את המשפיע שלהם במצבו ההווה... עכ"ל.

כאן הרבי מתבסס על דברי התניא בפרק ל"ב, שתוכחות לא מועילות במצבים כאלו, והדבר היחיד שמועיל זה עבותות אהבה. חולה כזה צריך להרגיש שאוהבים ומקבלים אותו. זו הסביבה שבה מתרחשים תהליכי ריפוי ותיקון. וגם אם זה נראה זניח ולא משמעותי, "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך", ואסור להתיאש מאף יהודי. רק לא כדאי להסתכל על הילד כ"פרויקט שיקום שכונות", ולצפות לתוצאות מיידיות, אלא צריך לאהוב אותו כמו שהוא, וזה האקלים שיתחיל את תהליכי הריפוי והתיקון.

ידוע שכך הורה וכך נהג הרבי, ויש עשרות סיפורים שממחישים זאת. הרבי מחב"ד אינו לבד. דברים דומים מובאים גם בשם גדולי ישראל רבים, מהדורות הקודמים וגם בהווה. התוכחות, הדחייה והייאוש לא יגרמו לנערים המבולבלים האלו לעצור ולעשות חשבון נפש נוקב. אבל יש מהלך אחר, שכן יכול להתחיל דינמיקה של שינוי. הרבי קורא לו: "אהבת ישראל". אבל המילה "אהבה" מדי כללית ועמומה בעיני. אנחנו ההורים ודאי אוהבים את הילדים, אבל הם לא מרגישים את האהבה, אלא רואים אותה כ"חפירה" וחוסר אמון. זאת העבודה המוטלת עלינו: לתת אהבה בכלים שהילדים יבינו, כי רק אהבה כזו תייצר אקלים של ריפוי ותיקון.