הסמארטפונים: העבודה-זרה של הדור שלנו

האנושות משתנה אל מול עינינו, ותשמעו, זה פשוט מפחיד.

בשנות השמונים חזינו שבשנות ה-2000 הרובוטים יהלכו בינינו ויעשו עבורנו הכל/ אמנם היום קשה לראות ברחוב (או בבית) רובוט טיפוסי שיכין לנו קפה, ישטוף כלים וינקה את הבית' אבל בפועל יש מכונת קפה, יש איירובוט ויש מדיח כלים. כולם רובוטים בגוף לא-רובוטי. אבל בין לבין, מבלי שמישהו חזה זאת, השתחל למשוואה המכשיר הקטן והארור - הסמארטפון. הוא אמנם לא רובוט, אבל למעשה הוא הרבה מעבר.

המכשיר כמכשיר, אולי היה יכול להיות חיובי. אבל בפועל, מה קורה? בשורה התחתונה, המכשיר ה"תמים" הופך אותנו לזומבים. אנחנו תלויים בו, אנחנו בוהים בו, אנחנו מכורים אליו, ואוי ואבוי למי שיעז להעלים לנו את המטען. המכשיר מנתק אותנו ואת הילדים שלנו מקריאת ספרים, מאינטראקציה עם אנשים, מלימוד וחוויות חיים, אפילו מהמשפחה. והכי מפחיד - הוא מנתק אותנו מעצמנו. במקום לחוות את החיים עצמם – חלק מהאנשים חווים חוויות של אנשים אחרים, עוקבים אחרי זרים גמורים, מתמכרים לעדכונים ולפושים, ובקיצור – מאבדים את השליטה על חייהם. ואני באמת לא מגזים.

כבר יצא לי להיות נוכח במפגשים משפחתיים, שבהם קרובי משפחה שלא נפגשו שנה או שנתיים, יושבים זה לצד זה, כל אחד מהם בוהה במסך שלו. כבר חזיתי במחזה סוריאליסטי שבו אמא צעירה הולכת למשחקים עם בנה הקטן, ובמקום לעודד אותו בטיפוס למעלה או בהתגלשות על המגלשה, היא תקועה במבט מזוגג מול המסך הקטן שלה. וכשהילד מתעייף ודורש תשומת לב – אז הפתרון הוא לא לתת יחס. הרבה פעמים האמא פשוט משתיקה אותו עם מסך משלו, רק שייתן לה עוד כמה דקות של בהייה חסרת תוחלת באוסף הפיקסלים המרצדים.

(צילום: shutterstock)

אם הגעתם עד לכאן בטור, כנראה שיש לכם תבונה או סבלנות יתרה. העצה שלי פשוטה: תעיפו את המכשיר הקטן שזולל לכם כל כך הרבה קשב, אנרגיה, זמן ונוירונים במח. אם אני, כמנהל מחלקת דיגיטל ואתרי אינטרנט, הצלחתי להתנתק (לפני קצת פחות מעשור) מהטלפון הנייד הלא-מסונן, תאמינו לי שכל אחד יכול. זו גם דוגמה לילדים, גם אפשרות לשליטה עצמית, גם חיים לפי ההלכה, וגם, וזה הדבר החשוב ביותר - זה רצון השם. אין מצב שהקב"ה רוצה שיהיה לנו בכיס מכשיר כל כך עוצמתי, מבחינת התוכן הגרוע שיכול להופיע בתוכו.

פחות מעשור אחרי שהחלפתי את המכשיר לסמארטפון מסונן, עם כלי עבודה שימושיים כמו ווטסאפ, ווייז, בנק ועוד, אני מרוצה כל כך מהבחירה. לא חסר לי כלום. חסכתי לעצמי כל כך הרבה זמן במצטבר. אולי פספסתי פה ושם הבלים ושטויות שממילא הייתי שוכח אחרי חמש דקות (או להפך – היו עלולים להיתקע במוח למשך תקופה ארוכה), אבל אין ספק שהרווח העצום עולה על ה"הפסד" המדומיין.

אם גם אתם מרגישים שהמכשיר הקטן שולט עליכם במקום שאתם תשלטו עליו; אם הניסיונות להגביל זמן מסך קורסים שוב ושוב; אם המצפון היהודי ממשיך לנקר ולנקר – פשוט קחו יוזמה ותחליפו את המכשיר למסונן עם אפליקציות מוגבלות והכרחיות בלבד. לכאורה זו מגבלה – בפועל זה החופש האמיתי. אולי תיפרדו מכמה מאות שקלים ומכמה אפליקציות ממכרות ובעייתיות, אבל בתמורה – תקבלו חיים שפויים בחזרה.