סיון רהב מאיר על סערת הקידום הממומן של טהרת המשפחה

הסיפור שנחשף בשבוע שעבר בתוכנית של גיא פינס אינו סיפור רכילותי, אלא סיפור מהותי: משפיעניות קיבלו כסף כשהצטלמו לקמפיין על משפחה, זוגיות וטבילה במקווה.

זהו מסע פרסום חדש שקורא לנשים לחפש בגוגל "שעשני אישה", וללמוד על טהרת המשפחה. לא סתם נוצרה כזו סערה, לא סתם לכל אחד יש מה לומר. זו סוגיה מרתקת, כי יש כאן התנגשות של שתי דתות – היהדות והאינסטגרם.

בין כל הבדיחות המעולות, הממים והגגים, הנה כמה מסקנות שלי: ראשית, היהדות יוצאת מהנפטלין. מהבוידעם. פתאום היא נוצצת כמו גיא פינס. יש מי שמרגיז אותו שהיא מזוהה עם סלבז. שהיא קולית, ויראלית, מעודכנת. שהמקווה לא שייך רק לסבתא אלא גם לנכדה. הפרשת חלה והנחת תפילין כבר כבשו את הרשת באופן אורגני, לא ממומן, והנה גם המקווה. והפעם, שומו שמיים, גם קיבלו תשלום על ימי הצילומים. לא התוכן השיווקי מפריע כאן, הרי הרשתות רוויות בקידום ממומן לכל קשקוש, אלא העובדה שגם התורה יודעת להשתמש בכלים האלה.

אבל שנית, ברמה האישית, אני גם מבינה את מי שחש קצת לא נעים. אי אפשר רק לצעוק "אנטישמיות" מול כל ביקורת. בסופו של דבר מצווה, משהו ערכי ורוחני, מקודם כמו קפה עלית או קוקה קולה. נדמה לי שחלק מהמבקרים, גם אם הם נשמעים ציניים ובוטים, עושים זאת באמת מתוך כבוד לתורה, מתוך הערכה ליהדות. בסוף אנחנו העם שמכונה עם הספר, שהביא לעולם את עשרת הדברות, שמתוכו יצאו רש"י והרמב"ם. אולי טוב שהוצב השבוע גבול כזה, כדי שכל מנגישי התורה ברשתות, ואני מדברת גם על עצמי, ילמדו פה שיעור.

לפעמים אנחנו קצת מתבלבלים מרוב רצון במגניבות ובקלילות, מרוב רצון לרדד הכל לאורך של סטורי ולפורמט של סרטון טיקטוק ויראלי. התורה היא מעל זה.

ושלישית, הדיון בשאלה המרתקת על גבולות הערבוב בין קודש לחול, גלש גם לסתם זלזול במצווה עצמה. לא זלזול בעטיפה, בקמפיין, אלא ביהדות, בנשים שהולכות למקווה, בזוגות ששומרים על טהרת המשפחה. לפני כמה ימים ביקרתי באתר חפירות חדש ומרגש ליד הכותל המערבי. נחשף שם מקווה עתיק מתקופת בית המקדש, שם כהנים נהגו לטבול. מושגי הטומאה והטהרה מלווים גברים ונשים ביהדות כבר אלפי שנים. סיפורים על טבילה במקווה במסירות נפש, בסיביר או בתימן, הם חלק מההיסטוריה שלנו, ואף סבתא לא עשתה את זה בשביל לייק. המקוואות יהיו פה הרבה אחרי האינסטגרם.

כמו שבת וחגים כשרות, יש ערכי נצח שליוו, מלווים וילוו אותנו. דורות של אנשים שראו את עצמם מתקדמים, חדשנים ומשכילים כבר לעגו להם וחשבו שזוהי נחלת העבר. צוחק מי שצוחק אחרון.

ולסיום, כמו בכל פרשייה כזו, פרופורציה: כתבתי השבוע לחברה שלי, שעובדת כבלנית, מה דעתה על הסערה. היא שאלה איזו סערה. אצלה במקווה במרכז הארץ, כמו בכל שבוע, טבלו גם השבוע נשים שמוגדרות חילוניות, מסורתיות, דתיות וחרדיות.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".