על כלה, חמות ומה שביניהן

שלום לכם, אני פניני, בת 60 מירושלים. אמא ל-10 בנים, ויש לי 70 נכדים ונכדות בלי עין הרע. אני זוכרת את כולם, בן כמה כל אחד ואחת, תאריך ימי ההולדת שלהם וכל מה שאני צריכה לדעת עליהם כסבתא. ועם כל ההתרגשות שיש בי בכל פעם שאני מדברת על זה, לא בזה בחרתי להעסיק אתכם. על מה שרציתי לדבר זה, על הכלות שלי.

כולם שואלים אותי: "איך את מסתדרת עם 10 כלות, איך אצלך הכל בסדר? ואיך זה שכולן אוהבות אותך?". והתשובה הכנה שלי תמיד: "מי אמר שאצלי הכל בסדר? מי אמר שכולן אוהבות אותי? מי אמר שכולן חייבות לאהוב אותי? ויותר מזה, אותי לא מעניין בכלל אם הן אוהבות אותי, מה שאותי מעניין זה שהבן שלי יהיה לו טוב, ודווקא בגלל זה אני אעשה הכל שזה יקרה".

התשובה שלי מעסיקה רבים, ועליה אני רוצה לכתוב.

כל חיי עבדתי קשה כדי לגדל את בני כיאה לבית של תורה, וכפי שידוע, האתגרים עם הבנים הם לא כמו עם הבנות. למרות זאת, בחסדי ה' הצלחתי לשמור על עצמי ועל המשכן שלי עם בעלי, שהמשיך ללמוד וללמד. ההשקעה הייתה גדולה, תמיד לקחתי את הכל בחשבון, ובצעד אחד קדימה. התוצאות היו בהתאם, ילדים מושקעים ומחושלים לחיים, ובבוא הזמן, עם כלות שהן בחרו בקפידה גם אם עבורי הן לא מציאה גדולה.

כן, יש כלות שהן כמוני, פשוטות, ביתיות, משקיעות בבית ובילדים וכל כך מזכירות לי אותי כאמא צעירה. ויש כלות בסגנון שונה ממני, משקיעות פחות, מעודכנות יותר, בסגנון פתוח יותר מאיך שאני נהגתי בביתי. וישנן גם המודרניות, נשות הייטק שקצת מגזימות, ואני בכלל לא מסכימה עם אורח חייהן המתירני, הפזרני. אבל המכנה המשותף של כולן, הוא שכולן נבחרו על ידי הבנים האהובים שלי, וכרגע הן כלותי. ואני חייבת להבין ולדעת מה התפקיד שלי. אם אני אמא שרוצה שהבנים שלה יבואו אליה, אני חייבת לגרום לכך, ולעשות הכל שזה יקרה. לכן גם אם הייתי נסערת מדברים שלא מצאו חן בעיני, הייתי חייבת לשתוק, לסתום את האף, בבחינת "והמשכיל בעת ההיא יידום". וזה עבד.

ערב שבת אחת, כששני בני התארחו אצלי, ניגשה אלי לאחר הכלה השנייה שלי הדלקת נרות, ובירכה אותי ב"גוט שאבעס". כשוויגער שרואה הכל גם בחושך, שמתי לב לבגד המדהים והיוקרתי שלה. בחישוב מהיר הבנתי שהוא יקר מאוד, בפרט שהייתי מעודכנת קצת מה קורה בחנויות. זהו רגע שהיה יכול להתפתח לא טוב. הייתי יכולה לפרגן לה, ואז להוציא ממנה כמה הוא עלה, ובלי לומר מילה, לעשות פרצוף כזה של: "המצב שלכם לא מצדיק את הסכום של הבגד הזה", וממילא כלתי לא תאהב את זה, ואז הבן שלי ירגיש רע על המילים הללו... אבל לא! אני פשוט שתקתי, ועניתי בחיוך "גוט שאבעס" לבבי, לכבוד הבן האהוב שלי. מבחינתי, ה"גוד שאבעס" היה לבן שלי ממש, זה שאני אוהבת ואליו אני מחייכת מאז שהוא תינוק, ולא רק לכלתי.

אותו הדבר קרה, שאחת מכלותי המעודכנות, ירדה עם שמלת שבת שאורכה היה קצר מהמקובל, "איך השמלה?", היא שאלה בתמימות (אוי, כמה שזה היה בתמימות). "ואוו, ממש יפה", עניתי. "היא לא קצרה מדי?", שאלה אותי הכלה, וגם כאן, במקום להיות השויגער שאומרת: "אם את חושבת שזה קצר, אז אולי", בחרתי לומר "תשאלי את בעלך, אבל היא מאוד מיוחדת", וזהו. הרי ברור לה ולבן שלי מהו סגנון הלבוש שלי ועל מה הוא חונך, מה אני אוהבת ומה לא, אז מה חסר לי בחיים שאגרום להם לריב ביניהם?! וכי זה שווה את הערה הזו?!

עם הזמן הבנתי, שאסור לי לצפות מהם שיתאימו את עצמן אלי, ואינני מצפה גם שיאהבו בי הכל. איני מצפה למתנות, למחמאות, לאהבה או פרגון מהן. רק לדבר אחד אני ומתפללת: שכשהם כאן - טוב להם, וממילא בביתם שלהם טוב להם. הבן שלי יודע מספיק מה מותר ומה אסור, מה כשר ומה פסול, מה שחור ומה לבן. אני מעוניינת לשבת על הספה, ולקבל את הבנים שלי כמו שהם. כן, אני מדברת על הכלות שלי, אבל (אוטומטית) אלו הבנים שלי.

אני זוכרת שקבענו שבועיים מראש שעושים כולם שבת ביחד. דיברתי עם השכנים שאצטרך כמה מקומות לינה, והכל היה סגור. ביום שישי לפני אותה השבת, התקשר אחד הבנים ואמר "אמא, לגבי שבת, יש איזו בעיה קטנה, כאילו, אני לא יודע בדיוק אם בסוף...". ממש באמצע המילים עצרתי אותו. דמיינתי אותו מתפתל ומתייסר על הספה בביתו, ובוחר את המילים המתאימות לומר לאמא שלו שהוא לא מגיע לשבת. האמת, כאב לי מאוד, בפרט שהכל היה מוכן, ודווקא הוא לא הגיע הרבה זמן לשבת עם ששת ילדיו שאליהם כל כך התגעגעתי, וזו שבת שכולם יהיו ורק הוא לא... "ואוו, כמה חבל, כמה תהיו חסרים, אבל לא קרה כלום העיקר שיהיה לכם נוח...", אמרתי והנחתי את דעתו. וכי אני יודעת מה קרה שם? מה הנושא? וכי אוכל ללחוץ, חלילה, או לשפוט? וכי יעלה על הדעת שהוא יוותר על שבת כזו? ברור שלא. ודאי יש סיבה, והוא לא חייב לומר לי אותה, ולי אין צורך לחשוב מה היא.

פעם שיתפתי את חברותי, ואמרתי שאם אני מעוניינת שהבנים שלי ירצו לבוא אלי לשבת, אני חייבת לעשות הכל גם שלנשים שלהם יהיה כיף אצלי בבית. אי לכך הקפדתי שתהא פינה מיוחדת לכלות שלי. הקדשתי לכך ארון עם כמה תאים ומדפים. היו שם איפור, בשמים ושאר תמרוקים. הייתי מקפידה תמיד לדאוג שהארון הזה יהיה מלא ומאובזר לכבודן. וגם אם אני שוויגער כזאת, שרואה טוב מאוד ללא משקפיים, 360 מעלות, מכל הזוויות בביתי, מעולם לא ניסיתי לראות מי נעזרה בפינה הזו. אותי זה לא מעניין. יש לי חברות שעדיין לא מצליחות להבין אותי. אחת אמרה לי פעם: "עד מתי תעבדי אצל הכלות שלך?", משפט שהיה יכול לגרום לחמיות רבות לשבירת כלים, לאיבוד סבלנות ולהתלקחות... אבל לא אצלי. כמו שטיפחתי את בני באהבה ובגבולות ומעולם לא הרגשתי חלילה שעבדתי אצלם, אמשיך לעשות זאת לכבודם עם נשותיהם. אם יש משהו שבו אני ממשיכה לגדל אותם, זה בחלק הזה של טיפוח הזוגיות שלהם, שתלוי גם בי.

אומרים עלי שאני נבונה, ואני מתנהלת בחכמה ועם המון כבוד ואהבה עם כלותי, ולכן הקשר שלי עם הבנים שלי טוב כל כך. אבל זאת לא האמת, כי אני לא באמת חכמה גדולה, אבל מה שכן, אני לא טיפשה. זה הכי נכון בעולם. ואני תמיד מספרת ומשוחחת עם נשים המחתנות את בניהן, ואומרת: אל תפריעי לבן שלך, אל תנסי להיות צודקת כשאת צודקת (כי כשאת לא צודקת את סתם מפריעה ומשעוממת). כמה שפחות תשאלי - יותר תדעי. כמה שתשאלי ותנברי או תחפרי - לא תדעי לעולם את האמת. השליטה כבר לא בידיים שלך, והרצונות או הדעות שלך על הבנים והבנות הנשואים שלך, כבר לא רלוונטיים. הגיעה מישהי צעירה בת 19, שעבור הבן שלך היא כל עולמו. תטפחי את זה, תני לזה לגדול. ואם אחרי כל מה שקראת כאן את עדיין לא מבינה את הבעיה, לא קרה כלום, פשוט לכי להיבדק.