חברה יקרה, תמיד תמכת בי ועזרת, אבל לא באמת הבנת מה זה להתמודד עם המחלה

חברה יקרה!

אני כותבת ויודעת שלא תקראי

אני כותבת כי המילים נעלמות בפי

את שתמיד היה אכפת לך מכל אחת

את שכשסיפרתי לך על המחלה "המחלה"

עזרת והתעניינת

שהיה אפשר לשפוך אצלך תמיד את הלב

והיית מוצאת את המילים לחזק

תמיד היית לצידי

גם כשבכיתי נשארת וחיזקת

ולא נעלמת בתירוץ קטן

תמיד רציתי להודות לך

אבל לא ידעתי איך

רציתי שתביני אותי

רציתי לבכות לך ושתדעי מה אני עוברת באמת

כשאני לא עונה בטלפון.

זה לא בגלל שהתחמקתי

אלא בגלל שהייתי בעוד איזה טיפול

שלא באתי איתך לקניות (ואת תמיד באת איתי)

זה בגלל שאני בעוד טיפול.

כשאיחרתי לבית הספר

זה לא בגלל שקמתי מאוחר והתעצלתי

אלא בגלל עוד בדיקת לחץ דם שהתארכה.

כשהסברת לי את כל החומר למבחן ולא הקשבתי

זה כי הייתי עסוקה בלחשוב על חיי.

כשלא עניתי לך כשדיברת

זה כי לא רציתי שהבכי התפרץ לי.

כשאת היית עסוקה ביומולדת לעוד חברה

אני מועמדת על שולחן ניתוחים.

כשאת לומדת למבחן וקוצרת 100

אני לומדת על החיים שלי

שהכל רק עוד ניסיון.

כשאת ישנה בלילה

אני שומרת על מכשיר שלא יצפצף.

כשאת נושמת עוד נשימה בחייך

אני נלחמת על עוד נשימה בחיי.

כשאת חושבת על עתידך הוורוד

אני חושבת על עתידי השחור.

כשאת הולכת לטיול ונהנית

אני הולכת לבדיקות ולטיפולים.

כשאת דואגת על הציון שלך במבחן

אני דואגת על תוצאות הבדיקה.

כשאת הולכת לעשות חיסון

אני הולכת לעשות דיקור.

כשאת רצה בשיעור התעמלות

אני רצה מרופא לרופא.

כשאת חושבת שאני נוסעת לעוד שבת של כיף

אני באמת נוסעת לעוד שבת של אשפוז.

כשהדופק שלך עולה מריצה

הדופק שלי עולה מפחד על חיי.

תמיד רציתי שתביני אותי

ולא הבנת

עזרת והתעניינת

התפללת וחיזקת

אבל לא הצלחת להבין אותי.

אמרת לי לאכול

אבל לא רציתי להקיא.

אמרת לי לא להתעצל ולעמוד

אבל כמעט התעלפתי.

את תמיד עזרת וחיזקת.

נכון שלכל אחד יש רגעי משבר בחיים

אבל את תמיד היית בשבילי

שאני לא ירגיש את הרגעים חזק כל כך.

את תמיד היית לצידי

ואותך לא אשכח

את החסד הענק שעשית איתי

את הרגע שבו סיפרתי לך

והקמת אותי.

את איחול ה"בהצלחה"

שתמיד אמרת

ואת הליווי לכל הדרך שצעדת

את החיזוקים שחיזקת אותי ברגעים הכי קשים

כשהרגשתי שאני לבד - את הקשבת.

כשהגידול התקטן

ובסוף חזר

תמיד היית לצידי

ולא שכחת.

נתת לי את הכוח

להרים את עצמי ברגעים הכי קשים

ולשמור על השגרה.

אחרי השבר

הקמת אותי למישהי חדשה.

אולי תקראי את המכתב הזה

ותביני אותי יותר.

תביני שלהתמודד עם המחלה

זה הרבה יותר ממה שזה נראה,

להתרגל לדברים הנוראיים הללו

זה לא פשוט.

לראות ולחוות את הדברים המזעזעים הללו

זה לא פשוט.

להמשיך לשמור על שגרה

ולהשאיר חיוך על הפנים

זה לא פשוט.

להתרגל להיות פתוחה מול הרופאים

זה קשה

לראות שהסביבה בוחנת אותי

זה קשה

להתחבר למכשיר בלילה

ואז בבוקר לרוץ לבית הספר

זה קשה- מ-א-ד!

לתפקד את עצמי למרות החולשה

זה כמעט ולא אפשרי.

להשאיר את החיוך זה בין הדברים הקלים יותר,

אבל הסבל עצמו, והכאב

זה כבר דייייייייי!!!

להתרגל לכך ש"חברת חדר" בבית החולים

תראה אותי במצב כזה,

ובמקום להסתתר -

להתחיל לדבר,

זה להתרגל לדברים הכי נוראיים.

לשמוע את ההורים בוכים- ע-ל-י!

זה נורא.

לדעת שלהיות אמא

זה בספק אם אזכה,

לדעת שבשידוכים זה יהיה קשה,

ולא מספיק כל מה שאני עוברת עכשיו

להפסיד את כל גיל הנעורים

ובמקום לכייף עם החברות בצהרים ובערב -

ללכת לעוד אשפוז יום,

במקום לישון אצל חברה

ולפטפט כל הלילה -

לנסות להירדם בבית החולים

או בבית עם צפצופים,

זה קשה וכבר דייייייי!!!

מקווה שתקראי ותביני אותי

את התמודדות הלא קלה

עם המחלה

הסרטן.

לגלות ביום אחד

שאני אחת מ"אלה"

שהחיים עוצרים להם

שמגלים יום אחד גידול סרטני

במקום פנימי או חיצוני

שמתחילים לעשות

כימותרפיה או הקרנה

והולכים לקנות פאה חדשה.

מקווה שתביני אותי

חברה נאמנה

אותך לא אשכח.

אוהבת אותך המון.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.