אם נאהב ונעריך את עצמנו – לא נצטרך לקנא באחרים

למאמר הקודם בסדרה, האם אנשים אינטליגנטיים מקנאים יותר?

ועוד נקודה חשובה.

כפי שאמרנו במאמר הקודם, הקנאה, במקרים רבים, נובעת מתוך חוסר אמון של האדם ביכולתו להשיג הישגים משמעותיים בחייו, שאינם נופלים מהישגיהם של הסובבים אותו. האדם המקנא, במקרים רבים, הינו אדם שסובל מחוסר אמון בעצמו וביכולותיו. משום כך, במקום להתמקד בעשיה, ובחתירה להישגים – הוא מתמקד בניסיון לחבל בהצלחתם של אחרים, או בהתכחשות להישגים הללו.

אלא שכאן, ישנה בעיה... שכן אמנם יתכן, שאותו אדם יצליח לפגוע בהישגיהם של אחרים, ובכך להקל על עצמו באופן רגעי את הכאב שהוא חש כאשר הוא משוה את הישגיו הנוכחיים אל מול הישגיהם של הסובבים אותו. אולם בסופו של דבר, לא יהיה בכך משום פתרון לבעיה האמיתית של אותו אדם, שהיא: חוסר האמון שלו בעצמו!

הוא יוכל לצמצם את הצלחתו של פלוני, לגמד את הישגיו של אלמוני, ועדיין, בסופו של יום, הוא יתעורר שוב ושוב לאותה מציאות, שבה הוא נאלץ להתמודד עם חוסר האמון שלו בעצמו ועם רגשות התסכול שהמציאות הזו גורמת לו! כל עוד אותו אדם לא יטפל בבעיה מהשורש, ולא יחזק את האמון שלו ביכולותיו ובחוזקותיו – הבעיה לא תעלם מאליה... היא תשוב ותפרוץ, שוב ושוב, בכל מיני סיטואציות שהאדם אינו יכול אפילו להעלות אותן על דעתו.

כיצד אפוא יכול האדם לחזק את האמון שלו בעצמו?

התשובה לכך, בראש ובראשונה, הינה: על ידי שהאדם יתרגל לאהוב את עצמו – הוא גם יתחיל להעריך את עצמו!

לעיתים, בהרצאות, אני מחלק את הקהל לזוגות, ומבקש מכל אחד מהם לספר לבן הזוג שבחר מה הוא עושה למען אחרים: לפעמים מדובר בעשיה בפועל, לפעמים מדובר בהקשבה לזולת, לפעמים ביחס סובלני ומכבד, וכן הלאה.

לאחר מספר רגעים, אני פונה אל הקהל ושואל שאלה פשוטה: "זה עתה תיארתם בהרחבה מה כל אחד מכם עושה למען אחרים. וכעת, אני שואל אתכם בכנות: כמה אחוזים מתוך מה שאתם עושים לאחרים – אתם עושים עבור עצמכם? כמה זמן, או אנרגיה, אתם מקדישים בחיי היום יום – בכדי לעשות טוב לעצמכם?".

למרבה הצער, מרבית האנשים שנשאלו את השאלה הזו, השיבו כי הם עושים למען עצמם הרבה פחות מכפי שהם עושים למען אחרים... בין אם העובדה הזו נכונה אובייקטיבית, ובין אם לא – היא משקפת בוודאי הלך רוח, על פיו מרבית בני האדם אינם מוצאים בתוכם לגיטימציה לעשיה למען עצמם. עשיה מעין זו נתפסת בעיניהם כאגוצנטרית, וכמנוגדת לעולם ערכים מתוקן.

אולם האם אמנם זוהי תמונת המצב? ודאי שלא!

התורה הקדושה מצווה אותנו: "ואהבת לרעך כמוך"! כלומר: התורה יוצאת מנקודת הנחה, שכל אחד מאתנו אמור לאהוב את עצמו, ולא נותר אלא לצוות עליו לאהוב באותה מידה גם את הזולת... אולם ודאי אין כל הצדקה או סיבה לכך שהאדם לא יאהב את עצמו ויעשה למען עצמו!

כמובן, אין הכוונה לומר, שהאדם צריך להיות מרוכז כל כולו בעשיה למען עצמו... אולם הדרך הישרה הינה זו שמוצאת את האיזון שבין העשייה למען הזולת – ובין העשייה למען עצמנו! מי שנותן בלא הרף לאחרים, בעודו מזניח את עצמו – מפתח חוסר הערכה עצמית, ומחזק את התפיסה על פיה הוא אינו ראוי לכך שיעשה בעבורו מאומה.

תפיסה זו יכולה להתקבל תיאורטית. אבל למעשה, האדם אינו יכול לחיות עם התחושה הזו באמת... הרי לכל אדם, בסופו של דבר, ישנם צרכים בסיסיים ואנושיים, שחורגים מהצרכים הפיזיים הקיומיים... משום כך, ככל שהאדם אינו מכיר בצרכים שלו, ואינו מוצא לגיטימציה למלא אותם - מתפתחת בו אט אט קנאה בזולת, שנתפס בעיניו כמי שצרכיו עדיפים על פני הצרכים שלו עצמו...

לעומת זאת, אם האדם ידע להעריך את עצמו, לאהוב את עצמו ולתת לעצמו – הוא לא יקנא באף אחד. הוא לא ימדוד את הערך העצמי שלו – ביחס לאחרים, אלא ביחס לעצמו. כאשר הוא יראה איך אחרים מצליחים – הוא יאמר לעצמו לכל היותר: "בדיוק כפי שהם מצליחים – כך גם אני יכול להצליח אם אשקיע בעצמי את האנרגיה ואת היכולות שלי!". ומכאן ועד להצלחה – הדרך קצרה...

טוב עין הוא יבורך

ולסיום, עוד נקודה חשובה אחת.

שלמה המלך, החכם מכל אדם, מלמד בספר משלי (כ"ב, ט') כי "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ". לכאורה, מי שהוא טוב עין – מברך אחרים, תורם להם ומסייע להם. אך מדוע שהוא עצמו יבורך? כיצד טוב העין שלו – יגרום לו להתברך?

התשובה פשוטה: כאשר אדם טוב עין, כאשר הוא מפרגן לאחרים ושמח בהצלחתם, הוא מעביר לעצמו מסר תת-מודע, על פיו הצלחתו של הזולת אינה מהוה סתירה להצלחתו שלו, ואינה באה על חשבונה. הוא אומר לעצמו: "אני רוצה שהאחר יצליח, משום שהצלחתו אינה עומדת בסתירה להצלחתי, ואם ארצה – גם אני אוכל להצליח כמותו!".

לעומת זאת, מי שהוא צר עין, מקנא בהצלחתם של אחרים ומנסה לפגוע בה, הרי שהוא מעביר לעצמו בתת-מודע מסר הפוך לגמרי, על פיו: הצלחה של מישהו אחר – מהוה סתירה להצלחתו שלו. הוא בעצם אומר לעצמו: "אם מישהו אחר יצליח – זה יהיה על חשבוני, כי אין מספיק הצלחה בעולם בשביל שנינו, ולכן, בכדי להצליח – עלי לנסות לחבל בהצלחתם של אחרים!".

כלומר: צר העין משריש בעצמו תפיסה, על פיה הצלחה של פלוני – משמעותה: חוסר יכולת שלי להצליח, וממילא, כאשר הוא נוכח לראות את הצלחותיהם של הסובבים אותו – הדבר גורם לו להרים ידיים מראש ולהמנע מלנסות להצליח בעצמו, שהרי על פי התפיסה שאימץ מבלי משים – אין מקום בעולם להצלחה הדדית במקביל...

נמצא איפוא, כי האדם שהוא "טוב עין" – מאמין ביכולת שלו עצמו להצליח, ומשום כך, ניתן רק לשער כי הוא עצמו יבורך, כאשר יממש את הפוטנציאל שלו ויחתור אל עבר ההישגים שברצונו להשיג, על פי סדרי העדיפויות שלו, תוך שהצלחותיהם של אחרים מהוות בעבורו מקור השראה. לעומת זאת, צר העין – יתייאש מראש מההצלחה, יחדל מלחתור להשגתה, וההפסד, בסופו של דבר, יהיה שלו בלבד...

לכן, אם ברצוננו לשרש את הקנאה ולהתגבר עליה – העצה הטובה ביותר הינה: לקנות את מידת טוב העין! גם אם בתחילה יהיה זה בצורה מלאכותית, עלינו לנסות שוב ושוב לשמוח בהצלחותיו של הזולת ולעודד אותו, כאשר באופן טבעי – המסר והשדר שאנו נעביר לתת מודע שלנו יהיה שדר מעצים, מחזק, שיגרום לנו להאמין ביכולת שלנו להצליח, וימגר את הקנאה בהצלחותיהם של אחרים!