אפרת ברזל: בשבעה, עמדו כל הצעצועים בצד, הבקבוקים, והאוכל שאכל, המיוחד

כשהולכים לנחם אבלים, מתקרבים אל הבית, אל הדלת, קוראים את מודעת האבל, עוצרים רגע לפני שנכנסים, וחושבים.

חושבים על הנפטר, חושבים על מי שנשאר, וחושבים גם על עצמנו. פרידות מנפטרים אהובים הן דבר שממנו כל החיים מפחדים.

בשישי האחרון באתי לנחם אבלים בבני ברק. היתה זו שבעה מסוג השבעות שכמה שתנסי להבין לא תצליחי.

שבועיים קודם, שישי, בערך באותה השעה, באתי לאותה הדירה, כדי לבקר מחזה אחר. הכל היה שם שמח. שמח מסוג השמחות, שכמה שתנסי להבין, לא תצליחי.

באתי לראות את התינוק פלא-יה חיים אברהם ז"ל, שמילא את הבית הזה ברחוב אורליאן באור של בקבוקים ומשחקים צבעוניים, חיוכים, אף כפתור קטן, וכפות רגליים שרק מבקשים לזלול.

עמדתי בשביל בדרך לבית של ההורים שפלא-יה השאיר, וחשבתי עליו, תינוק זורח שחי כאן ארבעה חודשים.

חשבתי על אמא שלו. כתבתי עליה כאן בעמוד הזה לפני כמה שנים.

כתבתי עליה כאן כשילדה, אז, פגית יפיפייה, צביה, שנפטרה בתל השומר, בפגייה.

אני יודעת כמה שהאמא הזו חיכתה לתינוק החדש, האח של צביה זיכרונה לברכה.

אם אומרים לנו שהסתכל באורייתא קודם שברא עלמא, אז יכול להיות שהקב"ה ברא את האישה הזו, אמא של צביה ופלא-יה זיכרונם לברכה, אחרי שהסתכל במילים: "אין דבר העומד בפני הרצון".

הרצון האימהי שלה לטפל ולדאוג, להלביש בגדי שבת לתינוק, ולדעת שיש כאן משפחה, היה כל כך גדול שבאמת כלום לא עמד.

פלא-יה חיים אברהם נולד בלי כליות.

לא, זו לא טעות מקלדת.

פלא-יה חיים אברהם נולד בלי כליות.

לא כאלה שלא מתפקדות, לא כאלה שאולי יהיו בסטטוס של בעתיד מתפתחות, לא כאלה שאחוזים מעטים שאולי. פלא-יה חיים אברהם נולד בלי כליות.

ההורים שלו, לפני הלידה, הלכו להתייעץ כמובן עם כל הרבנים והרופאים ומה עושים, איך יכול אדם לחיות בלי כליות.

היו כמובן שהציעו לוותר על הכל, ושאין סיכוי לחיים כאלה, אבל ריקי, אמא של הפלא, ראתה את הדברים אחרת.

בעבר, כשהיא נפרדה מהתינוקת הראשונה שלה, כתבתי עליה את המילים "אפס טרוניות", כי זה מה שבקע ממנה, תמיד, אפס תלונות לבורא עולם, גם כשהיא סוף סוף מביאה עוד ילד לכאן ואין לו כליות, ולא נותנים לו סיכוי לחיות, אפס טרוניות, "תגידו לי מה בורא עולם מבקש ממני לעשות, ואני עושה בשמחה".

החודשים חלפו, והאמא הזו, אפס טרוניות, תגידו לי רק מה לעשות, נלחמה בכל התנגדות רפואית וילדה לעולם את הפלא הזה.

הוא שכב כמו פנס מאיר מול רופאי הילדים שלא נתנו לו סיכוי, שהצליחו, חסדי ה', ללמד את עצמם שיעור באמונה, וללמד גם את אמא ריקי ואבא אריאל, בבית בבני ברק, איך מטפלים נכון ושואבים בלילה את הנוזלים המצטברים לפלא-יה בגוף. אי אפשר לחיות בלי כליות, דמיינו חיתולים שלעולם לא נרטבים, ובבוקר, לימדו הרופאים את אבא ואמא, מה בדיוק להאכיל את הגוזל, איזה סוג ואילו כמויות, כדי שיכנסו אליו בחזרה המלחים במאזניים הנכונים, אלה שבלילה במשך 12 שעות מהצינור יוצאים.

הם עשו את זה באומנות כזו, הכל הלך נפלא. החיים קיבלו שיגרה.

וכך עבר עוד חודש, ועוד אחד, ופלא-יה, תינוק בלי כליות, גדל והתפתח, וצחק, ושיחק בקשת שלו עם הצעצועים וההורים שלו היו מאושרים.

בשישי לפני שבועיים, כשביקרתי אותו, הצטלמנו והתחבקנו, והראיתי לילדים שלי איך נראה באמת ילד שהוא נס.

בשבוע שעבר התגלה לפלא-יה, ילד בלי כליות, זיהום נוראי, בכלל במעיים.

ניסו וניסו לטפל בו, אבל הזיהום הלך והתפשט. הכליות או האין כליות לא היו הסיפור כאן, הזיהום המשיך והמשיך. פחדתי מההודעה הזו, אבל היא הגיעה, אבא אריאל כתב לי, כשהערב ירד, "התינוק שלנו נפטר".

בשבעה, עמדו כל הצעצועים בצד, הבקבוקים, והאוכל שאכל, המיוחד.

אמא של פלא-יה, ישבה ליד אבא שלו, שני אנשים שרק רצו יחד משפחה וילדים. ניסינו כולנו להבין, איך, איך.

ובמקום שנחזק אנחנו אותם, יצאנו משם עם כאלה פרופורציות לעולם.

חשבתי איך בוחן כליות ולב, לא היה צריך כאן לבחון את הכליות, אבל ביקשתי ממנו בחוץ, בשביל, בדרך חזור, שייתן ללב של אבא ואמא של פלא-יה, זכרונו לברכה, לא רק להתגעגע, אלא לאהוב מהר ובקרוב, תינוק או תינוקת בריאים ובכוונה גדולה: שלמים.