סיון רהב מאיר: הסקופ הכי מהדהד של משה נוסבאום

פרשת חוקת, שקראנו בשבוע שעבר, נפתחת במילים: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה", ואז מתארת נושא שנחשב לתעלומה עד היום – פרה אדומה. דורות של חכמים דנו במצווה הזו, שאין לה נימוק ברור: האם יש בכלל סיבה מובנת לכל מצווה? האם יש טעמים גלויים וטעמים נסתרים? האם אנחנו חייבים, או בכלל יכולים, להבין הכול? האם אנחנו מקיימים רק את מה שמובן, או שלפעמים אנחנו פשוט אומרים לעצמנו שזה החוק וזהו, "זאת חוקת התורה"?.

הרי כיום, אם משהו נשמע עתיק ולא מעודכן, הכי קל ללעוג ולבטל. אם לא קלטנו הכול בשכלנו, כאן ועכשיו – אז זה בטח עניין לא רלוונטי, שיכול לספק חומר לאחלה בדיחות על המסורת שלנו.

הנה משפט אחד של הרמב"ם, מגדולי המחשבה היהודית בכל הדורות, בסוגיה העמוקה הזו: "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה, ולדעת סוף עניינם כפי כוחו, ודבר שלא ימצא בו טעם ולא יידע לו עילה – אל יהיה קל בעיניו".

כלומר, מצד אחד צריך לנסות להבין, ללמוד, להתאמץ. יש ארון ספרים יהודי שמבוסס על אלפי שנות לימוד. ראוי לצלול פנימה, לעומק, לפני שקובעים משהו בפסקנות. מצד שני, גם אחרי שנלמד, תמיד יהיו דברים שלא נבין. וגם אם הם לא אופנתיים, גם אם לא נקלוט אותם לגמרי, צריך להיזהר מאוד מלזלזל בהם.

כשאתה צוחק על המורשת שלך, אתה בעצם צוחק על עצמך.

הסקופ של נוסבאום

מתי מפסיקים לעבוד? נתקלתי לאחרונה בדיון מרתק על יציאה לפנסיה אצל הלווים בבית המקדש. לפי חלק מהפרשנים לא הגיל המבוגר השפיע על הפסקת עבודתם, אלא הקול שלהם. הם המשיכו לשיר במקדש בכל גיל, כל עוד הקול היה תקין. אבל גם כשהקול כבר לא אפשר להם לשיר באופן מושלם, העם המשיך ליהנות מניסיונם והם עברו לעבוד בבית המקדש בעבודות אחרות (בנגינה, אחריות על שערי המקדש, או חונכות לדור הצעיר).

ומהקודש אל החול: פרשנינו למדו מכך על עוד תחומים ועוד עבודות – בכל גיל ובכל מצב יש לנצל את הכישרונות שיש בנו.

משה נוסבאום בן ה-68, כתב המשטרה הוותיק, מדבר לאחרונה לאט יותר ויותר. השבוע שיתף את הציבור שמדובר בשלבים ראשונים של מחלת ניוון שרירים, ALS, ושהוא ימשיך לעבוד ולשדר, אבל בהילוך נמוך יותר.

מכל אלפי הדיווחים שלו, זה היה אולי הסקופ הכי מהדהד, הדיווח הכי משמעותי של נוסי (כן, ככה מכנים אותו בחברת החדשות): הוא לימד שגם בעידן הרייטינג אפשר לסגל קצת סבלנות ולשמוע דיבור איטי יותר, ולתת מקום על המסך למי שמתמודד, בגבורה. העולם לא שייך רק לצעירים, אלא גם למנוסים.

והתשובה לשאלה ששואלים אותי שוב ושוב היא: שרה. זה השם של אמו. השם לתפילות הוא משה בן שרה.

גבול לוורקוהוליזם

מעניין למה כל הנשים כתבו לי בצ'אט אם הקשבתי היטב למה שאמרה אתמול נעמה אוישי על נשים וורקוהוליסטיות בזום של סדנת "מתחדשות"... נעמה היא שליחת חב"ד בעיר קאלוגה שברוסיה. בין כל הטיפים שנתנה, היא ביקשה לדבר גם על סדרי עדיפויות:"אנשים חושבים ששליחי חב"ד חיים במסירות נפש לקהילה שלהם. זה לא נכון. הם חיים במסירות נפש לילדים ולמשפחה שלהם, ורק אחרי זה – פועלים החוצה. זו אבחנה חשובה לכל אחת מאיתנו, בכל תפקיד ומקום.

"אי אפשר כל היום רק לצאת ולעשות ולפעול ולארגן. אנחנו חייבות רגעים של סטופ. במשפחה שלנו, למשל, מקפידים לחגוג לילדים גם ימי הולדת לבד בבית, או לעשות מדי פעם סעודות שבת עם עצמנו. זה לא נכון כל הזמן רק לתת ולתת, ובסוף היום להיות סמרטוט על הספה.

"אחרי החגים הגדולים – חנוכה, פסח וסוכות – שבהם אנחנו פועלים יומם ולילה עבור היהודים בעיר, אנחנו נוסעים למוסקבה ליומיים חופש עם הילדים, ל'טיול אחרי החגים'.

"הרבי מלובביץ' הקפיד בכל יום לשבת לשתות כוס תה ביחד עם אשתו, ואמר שהזמן הזה קדוש והוא לא יוותר עליו כמו שלא יוותר בכל יום על הנחת תפילין. עד כדי כך.

וזמן איכות הוא לא רק משפחתי, הוא גם אישי. אני פשוט מחליטה לצאת לפעמים לשעה לעצמי, בלי להתמסכן ובלי להתקרבן. אם אנחנו יודעים לתת לכל העולם, צריך גם לדעת לתת לעצמנו".

תודה לנעמה על התזכורת החשובה, בדיוק בשבוע שבו בפרשה מופיעה הברכה המפורסמת על עם ישראל, ברכה שמסמלת כבר אלפי שנים את חשיבות האוהל, הבית הפרטי: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". יהי רצון שהברכה הזו תתקיים באוהלים הפרטיים שלנו.

סיפור חדש על נעמי שמר

אתמול היה יום פטירתה של המשוררת נעמי שמר. 18 שנה חלפו מאז שנפטרה מי שכתבה את "ירושלים של זהב", "לו יהי", "לא תנצחו אותי" ועוד ועוד. פניתי לבנה, אריאל הורוביץ, כדי לבקש איזה סיפור חדש שטרם פורסם על אמא שלו. הוא נזכר מייד בסיפור הזה:"אמא שלי לא הייתה מסוגלת שלא לענות על מכתב ששלחו לה, ושלחו לה המון. אלה היו ימים שבהם היא הייתה צריכה לשבת ולכתוב עם דף ועט, לא לשלוח אימייל. היא לא הייתה איזו 'טאלנט' שמנותקת מהציבור, להיפך.

"אני זוכר שהייתה אמא שכולה אחת שישבה שבעה. זה לא היה הבן הראשון שלה שנפל. אמא לקחה דף נייר, כתבה בראשו: 'אין לי מילים', השאירה את כל הדף ריק, וחתמה למטה: נעמי שמר.

"יומיים לפני שנפטרה, במחלקה, אמא אמרה לי פתאום: 'אריאל, יש בעיה'. שאלתי מה הבעיה והיא אמרה: 'קיבלתי מכתב מילדי כיתה ד' ואני לא יכולה לענות. אני מבקשת שתאתר את המורה, תתקשר אליה ותבקש ממנה למסור לילדים שאני מתנצלת, אני מאוד חולה ולכן אני לא יכולה לענות להם. ואני מבקשת שהם לא ישלחו לי מכתבי החלמה, כי גם עליהם לא אוכל לענות, אז שיברכו אותי בלב. תגיד להם שאני מרגישה'".

שאלתי את הורוביץ, בעצמו זמר ויוצר, איך זה היה לגדול בצילה של משוררת ענקית כזו. אז הוא תיקן אותי ואמר: "לא גדלתי בצילה, גדלתי לאורה".

5 דברים על הרב אליהו מני

היום, ח' בתמוז, לפני 123 שנים, נפטר הרב הראשי של חברון, מגדולי רבני עיראק, הרב אליהו מני, מהדמויות הגדולות שאנחנו לא מספיק מכירים. הנה 5 עובדות אודותיו:

1. מגיל צעיר נמשך לתורת הנסתר. כשהחליט לעלות לארץ ישראל, הקהילה בבגדד התנגדה. חברו רבי יוסף חיים, המכונה "הבן איש חי", עמד לצידו והסביר לקהילה כי העלייה לארץ חשובה גם לעלייתו הרוחנית.

2. לאחר מסע של שלושה חודשים, עם אשתו ובניו, דרך דמשק, הוא הגיע לירושלים. כשראה את העיר שוממה קרע את בגדיו לאות אבל. הוא גם נהג לישון על אבן, כסימן לצער על החורבן.

3. במשך 14 שנים היה רבה של חברון ולא הסכים לקבל משכורת. באותה תקופה חתם על מכתביו "משרת קהילת-קודש חברון". כשמשפחתו גדלה הוא החל לקבל שכר, ושינה את נוסח החתימה. גם רעייתו סמרה הייתה פעילה בהכנסת אורחים ובעזרה לנזקקים, ונחשבה מלומדת במיוחד. היא העבירה שיעורי תורה לנשות חברון, וכונתה בפי כולם - "האם", כלומר האמא של העיר.

4. הוא היה מנהיג פעיל ביותר: לימד, כתב, הקים מוסדות והרחיב את הקהילה. מאות יהודים מארצות האסלאם עלו ארצה בעקבותיו, בעיקר לחברון. הוא כתב למעלה מ-140 ספרים והפקיד אותם למשמרת בישיבת "פורת יוסף" בירושלים. במלחמת העצמאות, עם נפילת העיר העתיקה לידי הירדנים, נעלם האוצר הזה.

5. חלק מספריו נשמרו. הנה רק שורה אחת מספרו "שיח יצחק": "יזהר כל אדם לחדש בכל שבת איזה דברי תורה. ואם אי אפשר לו ללמוד בעצמו, ישמע איזה חידוש מחכם".

לזכרו.