כשהד"ר כעס על אביו: ממה הזדעזעו עובדי החברא קדישא?

אביטל, אמא ל-3 ילדים קטנים, פונה למחלקת ייעוץ והכוונה ושואלת: "ילדי היקרים הגיעו לגיל שבו אני צריכה לקבל החלטה לאיזה חינוך לרשום אותם. מצד אחד, אני מבינה ערך של חינוך לדרך ארץ, לכיבוד הורים, לחסד ולנתינה, ומאידך, כדי לרכוש תואר אקדמאי, הם יצטרכו ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה. מה עושים?".

כל דבר בעולם נברא לתכלית. שולחן נוצר לתכלית, רכב נוצר לתכלית, והאדם, שהוא נזר הבריאה, וכל העולם נברא בשבילו, ודאי שנברא לתכלית. אם תכלית האדם היא תואר אקדמאי, אז ההתלבטות שלך מובנת ונכונה. אך אם תכליתנו היא קיום המצוות על פי חוקי התורה (דבר שהוכח באופן לוגי שלא ניתן לערעור בסדנאות של ערכים במשך כ-40 שנה), אז מי שלא נוגע בתכלית, ועובר ליד התורה וליד היהדות, באיזשהו מקום לוקח חתיכת חיים, זורק אותה לפח האשפה, וההפסד הוא שלו לנצח.

היום, אביטל, יותר מתמיד, אם לא נשכיל לחנך את ילדינו לערכים, לחסד, לנתינה, לכיבוד הורים – בחינוך תורני, יש לנו הרבה מה להפסיד, ואנחנו בעצם מנתקים אותם מהשורשים של עץ החיים.

תשמעי סיפור, שמובא בפנקסים של חברא קדישא בארה"ב.

יהודי מבוגר נפטר לבית עולמו, ובנו יחידו, ד"ר שלמד והתגורר בצרפת, הוזמן ללוות את אביו בדרכו האחרונה. אנשי חברא קדישא הגישו לו את הקדיש, כדי שיאמר על אביו, וראו שהבן מחזיק את הקדיש... הפוך. הם הבינו שהד"ר היהודי לא יודע צורה של אות עברית, ולכן הציע אחד העובדים שהוא יגיד את מילות הקדיש, והד"ר יחזור אחריו. וכך היה. הד"ר ניסה לחזור על המילים, אך יצא לו גמגום עילג מהפה. העובד ניסה שוב, לאט ובמתינות: "יתגדל ויתקדש שמה רבא" – ושוב יצא לד"ר גמגום לא ברור. ואז הבן עשה מעשה מזעזע. הוא לקח צעד אחורה, ובתנופה בעט במיטת אביו, הסתובב והחל ללכת.

עובדי חברא קדישא נבהלו מהמחזה, והתחילו להתלחש ביניהם. הד"ר נעצר, חזר אחורה ואמר: "אני יודע שאתם מזועזעים ממה שעשיתי, ואני גם לא חייב לכם שום הסבר. אבל חשוב לי שתדעו למה עשיתי זאת. כשהייתי קטן, אמא רצתה לרשום אותי לגן יהודי, קצת מרוחק מהבית, ואבא אמר: 'בשביל מה? הוא עדיין קטן, ויש כאן גן מצוין ליד הבית. ילדים הם ילדים, כולם משחקים באותם משחקים'. ואמא שתקה והסכימה.

"כשגדלתי קצת יותר, והגעתי לכיתה א', אמא אמרה שעכשיו זה כבר חשוב שאלמד בבית ספר יהודי, ואדע יותר על התורה ועל המורשת. ואבא אמר: 'בשביל מה לנסוע רחוק כל כך כשיש כאן בית ספר קרוב של ה-Public School? אז מה אם יש שם גויים? מה, הם לא בני אדם? וחוץ מזה, כל החברים שלו מהגן הולכים לשם, ולמה להפריד ביניהם?'. ואמא שוב שתקה והסכימה.

"כשהגעתי לגיל תיכון, שוב הדיון חזר על עצמו ואמא שתקה, וכשהגעתי לאוניברסיטה שוב אמא רצתה לשלוח אותי לארץ ישראל, ואבא שכנע אותי לנסוע לאוניברסיטה בצרפת, ואמא שתקה.

"היום, כשהגעתי ליום של הטקס הזה בסוף החיים, ושבו אני עומד במעמד מרגש ומיוחד כל כך, ואני מבין שיש כאן משהו חשוב שאין לי שמץ של מושג עליו, על היהדות שלי, והכל בגללו---" שוב הוא לקח צעד אחורה, בעט שוב במיטת אביו, הסתובב ונעלם.

אביטל נשמה נשימה עמוקה. "אני הולכת לדבר עם בעלי, עכשיו".

מובן שאנחנו חלילה לא מצדיקים את התנהגותו של אותו ד"ר, אבל מוסר השכל חשוב בהחלט למדנו…

לייעוץ והכוונה מהרב ירון יצחקוב וצוות המחלקה, חייגו 073-222123