צופיה לקס: "אוריה התקשרה לספר שהיא במחלקה סגורה, השמיים נפלו עלינו"

זה היה עוד יום רגיל לפני שלוש שנים, כאשר צופיה לקס, שחקנית ויוצרת תיאטרון, קיבלה הודעת טקסט מבתה אוריה בת ה-22. "היא כתבה שלא תהיה זמינה בתקופה הקרובה, הסבירה שהיא עוברת איזשהו תהליך עם עצמה, וביקשה זמן שקט בלי אף אחד. 'הכל בסדר' היא הוסיפה, שלא נדאג". הם דאגו בוודאי, לא ישנו בלילה, אבל הבינו שיהיה נכון יותר לחכות בסבלנות. שבוע אחר כך, נשמע קולה של הבת על קו הטלפון. "אוריה סיפרה שהיא מאושפזת במחלקה סגורה במרכז ׳מזור׳ לבריאות הנפש בעכו, וביקשה שנבוא להוציא אותה משם". הדיכאון בו הייתה אוריה נתונה, נחשף באחת. "הרגשתי כאילו השמיים נופלים עליי", אומרת צופיה.ֿ

מאז, במשך שנתיים קשות מנשוא, הם עשו עבורה ככל יכולתם. מצבה ידע עליות ומורדות, אך לא הגיע לאיזון. כל זאת עד לרגע הקשה מכל, בו שמה אוריה קץ לחייה. בנר שני של חנוכה השנה, כבה אורה. כבר אז, הבינה אמה כי היא הולכת לשבור את חומות השתיקה סביב הנושא. "הגיע הזמן להעלות למודעות את עולמם של מתמודדי הנפש", היא אומרת.

אוריה לקס, בתה של צופיה

הכל מתמוטט

את היום שבו התחיל הכל צופיה זוכרת היטב. "זה בא לנו בהפתעה גמורה", היא נזכרת. "אוריה עבדה אז בבית הספר 'חורשה' בעכו, המיועד לילדים עם ליקויי תקשורת ואוטיזם. הילדים היו מושכים לה בידיים, מריירים עליה, והיא מצידה עטפה אותם באהבה. היה לה טוב שם, היא היתה מאוהבת בילדים, ולא יכולנו לתאר לעצמנו מה עובר עליה מבפנים. מאוחר יותר, היא אמרה לי, 'חשבת שאת שחקנית טובה? תראי אותי - הייתי בדיכאון כל כך הרבה זמן והצלחתי להסתיר ממכם'".

רגעי הגילוי הראשונים היו קשים מנשוא. "כל הגוף כאב, הלב כאב, הנשמה כאבה. הרגשתי חרדה מטורפת ובלבול גדול, תחושה שהכל מתמוטט. עלה גם פחד לאבד את הילדה שלי, ורגשות האשם גאו בגלים עצומים. איך לא ראיתי? איך לא ידעתי? מה לא עשיתי נכון?"

איך את חושבת שאוריה הגיעה למצב הזה?

"אין לי תשובה ברורה לכך עד היום. גיל ההתבגרות שלה היה רגיל לחלוטין. היו שם עקשנות, מרדנות וקושי מול המסגרת הלימודית, אבל חברתית היא היתה מאוד מעורה בעניינים. לא ראינו אז איזשהם סימנים, וגם אם היו, לא היינו יכולים לעלות עליהם. מי בכלל חושב בכיוון של מחלה כזו? יכול להיות גם שהיא עברה טראומה שאנחנו לא יודעים עליה, או דברים שהיו לאו דווקא קשים מאוד, אך בנפש הרגישה שלה נחוו באופן קשה יותר. יש אנשים שהסנסורים שלהם רגישים, וכל דבר שקורה מתפרש אצלם בווליום מאד גבוה. לא תמיד יש להם חוסן להתמודד עם מה שקורה. אולי זה היה גם הסיפור שלה".

בשלב זה, החלו הוריה של אוריה לחיות על ציר עפרה-עכו. "אחרי תקופה מסוימת, נסענו לשם כבר בעיניים עצומות. זה היה מסע בן שנתיים וחצי, של היכרות והתמודדות עם הדיכאון", נזכרת צופיה בכאב. "גייסנו את כל כוחות הנפש והגוף למלחמה הזו, כדי להיות שם בשבילה. השתדלנו לתת לה מענה מדויק ככל האפשר. בבית החולים ניסו להוביל את אוריה למצב של איזון, אבל זה הצליח רק לטווחים קצרים. חשוב לומר, שזה היה המצב האישי שלה. יש אנשים עם דיכאון שמצליחים לחזור לחיי שגרה".

החיים באותו זמן היטלטלו כמו ספינה בלב ים. "יש שם מאבק פנימי קשה, וברגע שנכנסים לחרדות ולבור השחור הזה, קשה מאוד לצאת מהם. במקום מסוים, אדם מרוויח משהו מהבריחה הזו, והבור בו הוא נמצא כל הזמן מחבק אותו ומספר לו שכדאי לו להיות בתוכו. בנוסף, למחלה הזו יש גם תופעות לוואי. אדם בועט באנשים שסביבו ולא רוצה קשר איתם, הוא מרגיש שהעולם לא מבין אותו והוא לא מבין את העולם. זה מגיע עד כדי מצבים בהם לפעמים המשפחות עוזבות את החולים לבד, מתוך תחושה שדוחים אותן. צריך כלים חזקים מאד כדי להיחלץ מזה, וגם עזרה רבה מבחוץ. כיום רוב העזרה היא תרופתית, וזה לא מספיק. התרופות יוצרות איזשהו טשטוש, כדי לתת למתמודד מנוחה מהקרע הפנימי ולעזור לו לחדש את כוחותיו, אך במקביל חשוב לחזק את החוסן הנפשי, ושם נראה שיש עוד הרבה לאן להתקדם".

לקושי ההתמודדות היומיומי, נוספה בקשה לא פשוטה של אוריה. ״היא לא הסכימה שנדבר על כך עם אנשים אחרים״, נאנחת צופיה. ״כיבדנו את הרצון שלה, אבל היתה שם הרבה בדידות, בדיוק בזמן בו היינו כל כך זקוקים לתמיכה. גם האנרגיה שנותבה לשמירת הסוד, דלדלה את הכוחות. אנשים שאלו אותי ׳אז מה הבת הגדולה שלך עושה?׳ ואני אמרתי ׳היא בצפון׳. אם זה היה תלוי בי הייתי מספרת״. 

מה עם רגשות האשם?

"מהר מאוד הבנתי שהם לא יובילו לשום מקום. אז עשיתי עם עצמי עבודה כדי להפריד בין הסיפור שלי לסיפור שלה. זה אולי ישמע קצת מוזר, אבל היה לה את המסלול שלה, את האופן שבו היא תפסה את העולם, ואת היכולת שלה להתמודד עם טראומות ומשברים. כל אדם בנוי אחרת, יש מי שעומד עם חוסן פנימי מול קשיים, ויש מי שיש לו פחות מסוגלות. חוץ מזה, אוריה עצמה אמרה לנו שזה לא עוזר אם היינו יודעים. היא לא היתה מוכנה ללכת קודם לכן לטיפול".

 מה עבר על שאר הילדים בבית באותו זמן?

"אמא שלי המדהימה ליוותה אותנו ועזרה לאורך כל הדרך, הילדים הגדולים היו עם הקטנים, ואיפה שאפשר היה להכניס כוחות של עזרה - הכנסנו. אבל לא היה להם קל. החרדה לשלומה של אוריה ליוותה את כולם. ההתמודדות עם האובדן החלה כבר מהאשפוז הראשון. דיברנו על מה שקורה, ובכל זאת הפחד מפני מה שעלול לקרות היה מאד נוכח. גם התקופה בה היינו צריכים לשמור על זה בסוד לא הקלה על אף אחד".   

כמו סרטן

כשנה וחצי לאחר שאושפזה, היה נראה כי חל שיפור במצבה של אוריה, והיא יצאה לחופשה בדירתה. אולם דווקא אז התרחש הניסיון האובדני הראשון שלה. "זה היה מתעתע מאד, כי מאז האשפוז הראשון אוריה הייתה גלויה איתנו מאוד, ונראה היה שהיא בכיוון הנכון. היא הייתה אז בתרדמת ארבעה ימים, ולבסוף הצליחה לחזור לחיים. באותם ימים הבנו שאין לנו שליטה לא על המחלה ולא על הדרך להתמודד איתה. זה לא היה בידיים שלנו, לא בידיים של הרופאים, ובמידה מסוימת אפילו לא בידיים שלה. היא הייתה עמוק בתוך הדיכאון, בלי יכולת לנהל את עצמה".

היא רצתה לצאת מהדיכאון?

"רצתה מאד, והיו לה גם תוכניות לעתיד. זמן מה אחר כך היא גם עברה לכפר שיקומי, המהווה שלב מתקדם בריפוי. השוהים בכפר יוצאים בבוקר לעבודה במגוון תחומים, ובצהרים נהנים מחוגים שונים. בנוסף, הם מקבלים טיפולים ותמיכה רחבה. אלא שאז החלו להופיע אצלה התקפי אפילפסיה קשים מספר פעמים ביום, וזה הפיל אותה שוב. עברנו סבב ארוך ומתיש של בדיקות, והרופאים הצביעו על כך שבזמן ההתקפים הגוף שלה מתפקד כרגיל, ללא תנועה חריגה במוח. משמעות הדבר היא שההתקפים לא היו נוירולוגיים, אלא פסיכיאטריים. זו הייתה החמרה קשה במצבה". 

לאחר אותו ניסיון, שותפו במתרחש בני המשפחה המורחבת וחברים קרובים. מעגל המבקרים של אוריה התרחב, ואיתו חיבוק גדול מהסביבה. אוריה המשיכה לשדר שהיא נלחמת על חייה, אך נראה כי לא מצאה בתוכה את הכוחות לצאת מהמצב בו הייתה. ״היא אמרה לי פעם שכאשר היא נמצאת בחור השחור הזה, היא לא רואה אף אחד", אומרת צופיה. "שם כנראה הייתה כאשר פגעה בעצמה". 

מסלול משמיים

אורה של אוריה כבה באחת. "אני לא מסוגלת אפילו לחזור לרגעים האלה, זו ממש טראומה", אומרת צופיה.

מה אמרת לעצמך אחרי שזה קרה?

"יש בתוכי כמה קולות. יש קול שלא מקבל ולא מסכים, כי זה לא פתרון, הוא לא עזר לה ובטח שלא עזר למשפחה. היא הלכה בנתיב חד צדדי רע מאוד לכולם. אבל יש גם צד שלא ממהר לשפוט. אני לא הייתי שם, במקום הכל כך כואב הזה, ואין לי את היכולת לדעת איזה סבל היא עברה. בנוסף, בתור אמא שלה, אני חושבת שעליי לחבק אותה גם אחרי לכתה, ולא לדבר ברעתה. אוריה נאבקה כמו לביאה, הנפש שלה היתה קרועה. זה כמו סרטן, רק שהוא מכרסם את הגוף, ודיכאון מכרסם את הנפש". 

מאז, רואה צופיה רובדים שונים בהתמודדות האישית שלה. "יש את הרובד של ההתמודדות היומיומית,  קשה, למשל, לקום בבוקר. לפעמים מתוך טשטוש אני אומרת לעצמי 'אין לי כלום היום, אז אפשר לנסוע לבקר את אוריה', ואז שוב התודעה מחלחלת וההכרה מכה בכאב. רוב הימים הם טובים, אבל תמיד נדרשים שם כוחות נפש, זה כבר לא מובן מאליו. המלחמה היא יומיומית, ולפעמים אין מספיק אוויר לנשום״. 

״רובד נוסף, הוא של הדחקה-השלמה-הכרה״, ממשיכה צופיה. ״לפעמים אני בורחת מפניו, לפעמים נותנת לו להיות. יש שם כל הזמן דו שיח עם אוריה. חד שיח, יותר נכון. אני מדברת איתה על מה שהיה, מנסה להשלים עם זה. ויש גם את הרובד המעשי, שאומר שהחיים זו המציאות, וכדאי לנצל אותה. יש פה ילדים שצריכים כוחות, וגם אני צריכה כוח כדי לטפל בכל המערכות. ברובד הזה אני פועלת, מתקדמת, חיה, תומכת בילדים בתוך כל המשבר". 

מעל כל זה, נמצאת ה'מטריה', כלשונה של צופיה. "זה הכוח מלמעלה, שמחלחל פנימה לכל השכבות״, היא אומרת. ״הקב"ה מעביר אותנו דרך, רק הוא יודע למה, והוא ליווה וממשיך ללוות אותנו לאורך כל המסלול הזה. אנחנו נשענים עליו. יש מציאויות מורכבות בעולם, וכל אחד עם מה שהוא עובר. זה המסלול שלנו, ואנחנו מחפשים לבנות בתוכנו כוחות חיים ושמחה. מנסים לקבל בהשלמה את הרצון האלוקי, גם אם בא לנו לפעמים לגלגל את זה מכל המדרגות, לרקוע ברגליים ולומר ׳לא רוצים׳. נבחרנו שהילדה הזו תעבור דרכנו ושהיא תעבור דרך ההתמודדות הנפשית הזו. זה רצון ה', ומשם אנחנו צומחים. אני לא מתיימרת לדעת מה טוב בכל הסיפור, הידיעה הזו היא למעלה מאיתנו. כבר בחייה אוריה העבירה אותנו תרגולת מצוינת, והבנו שפשוט יותר לשחרר את הצורך להבין. לא יכולתי לתקן את המציאות שהיתה, אינני יכולה להחזיר את אוריה. כך ה' רצה, ועם זה אני הולכת". 

חיבוק אחרי המוות

יחד עם הכאב הגדול, כבר במהלך השבעה על אוריה, היה ברור לצופיה מהו הצעד הבא. "היה חשוב לנו לפעול לעילוי נשמתה, לחבק אותה גם כשהיא כבר לא פה. לפני כ-4 שנים, ביום הולדתי ה-40, הרמתי פרויקט מיוחד, הקרוי ׳בשבילך׳. מדובר בערב כיף ופינוק לנשים עם מחלות כרוניות או מחלות שהן לפעמים שקופות, ולא כל כך נותנים להן מקום. לערב הגיעו מאות נשים, ונהנו משלל מופעים, טיפולים קוסמטיים, סטיילינג ועוד. המטרה הייתה לתת מקום לקושי שלהן ולייצר מעגל תמיכה. מאז זה קרה בכל פעם בחג החנוכה. דווקא השנה התעכב הביצוע לחודש טבת, בלי שנבין למה".

במבט לאחור, הבינו בני המשפחה היטב את דבר העיכוב. ״הערב התקיים 3 ימים אחרי סיום השבעה״, אומרת צופיה. ״יום אחרי הלוויה, ישבנו עם הילדים ואמרנו להם שאצל רוב המשפחות מאבדים מישהו וחושבים איך להנציח אותו, ואילו לנו ה' כבר הביא את אפשרות ההנצחה. כולם היו בעד העובדה ש'בשבילך' יהפוך להיות לזכר אוריה, הם ידעו עד כמה היא אהבה את הפרויקט. אוריה רצתה להכין 100 שרשראות לנשים לקראת הערב שהיה השנה, מה שלא יצא לפועל בגלל מצבה. דיכאון, אגב, גם היא מחלה כרונית. כך כל התרומה של הערב המיוחד הזה נעשתה לעילוי נשמתה. מאז, צצו 'סניפים' של ערבי תמיכה במקומות נוספים - עכו, פתח תקווה, מרחבעם, ובקיץ הקרוב זה יקרה גם ברמת הגולן ובאילת. הנתינה המיוחדת לזכרה, הולכת ומתפשטת בארץ".

אבל זה לא הסוף, וכמי שרגילה לעמוד על במות, יצאה צופיה בהרצאה על הנושא. "החלטתי לספר את הסיפור האישי שלנו, כדי להעלות למודעות את המחלה״, היא אומרת. ״לא מעט משפחות עסוקות בלהסתיר סוד ולשקר על כך, לפעמים אפילו לילדים שלהן. בזבוז אנרגיה על שקר הוא כל כך מעייף, ואני הייתי רוצה שיחבקו את המחלה הזו כמו שמחבקים סרטן. שיהיו יותר עמותות שעוזרות, יותר מקומות שמסייעים למי שנמצא שם. לחיבוק הזה יש הרבה כוח כדי לעזור בהתמודדות. הייתי רוצה גם שמערכת הבריאות תעשה שינוי. כשקובעים היום תור לפסיכיאטר צריך לחכות 7 חודשים, זה לא הגיוני".

דיבור על הנושא לא עלול להרחיב את התופעה?

"כיום, מי שמגיע להרצאות שלי על כך, אלה אנשים שכבר נגעו בתחום. בנוסף, אני מדברת רק על הדיכאון, לא על התוצאה הכואבת שלה. כמויות האנשים שבאים אחרי הרצאה ומספרים - אחותי, אמא שלי, הבן שלי, זה פשוט מטורף. לא מדובר דווקא בחולים שהגיעו למוסדות סגורים, אלא גם בכאלה שמתמודדים בבית. הרבה פעמים באים הורים שרואים את הילד שלהם במצוקה, ורוצים לדעת איך להתמודד. חשוב להם לזהות מה עובר עליו ולהבין איך לקבל עזרה. זה נושא שהמודעות אליו היא נמוכה, והפחד מפניו הוא גדול. אני מצידי, מדגישה בכל פעם את העובדה שזהו הסיפור האישי שלי - מהעיניים שלי. מה שכן, אני משתפת בתופעות אישיות אבל רווחות. כך למשל, התופעה של מתמודדי נפש שמנתקים את ההורים מהם. זה קשה כל כך, וחשוב שההורים ידעו שהם לא עשו שום דבר רע. המתמודדים מרחיקים אותם כי קשה להם אפילו עם עצמם, ואין שם מקום לרגשות אשם". 

נקודה נוספת, אותה רוצה צופיה לעקור מן השורש, היא בהסתכלות על החולים עצמם. "אני נתקלת לא פעם בתפיסה הנוראית, שאדם מנסה לעשות מניפולציה, שהוא דווקא בדיכאון. זה נורא בעיניי. הוא נמצא במצוקה, ובאים ואומרים לו 'אתה עושה את עצמך'. יכול להיות שיש לו שם רווח, אבל גם הרווח הזה משדר מצוקה".

"יש אצל מתמודדי הנפש צעקה, קריאה נפשית", היא ממשיכה. "הם זועקים לעזרה דרך החולי. העולם היום מאוד חשוף, ילדים שומעים על כל צרות העולם בגיל צעיר. אין מרחב מוגן כמו שהיה פעם, ויש לזה השפעות על הנפש. אז יש שם קריאה מול חספוס, אגרסיביות, נוקשות. קריאה לחמלה, בקשה להוריד קצת ווליום, יותר לחבק ופחות להיות במאבקים ובמלחמות. מרחב הפוגענות כיום הוא רחב מאוד. אנרגטית אנשים קצרים, ויש לכך השלכות. משהו בעולם צריך לעבור למקום יותר אנושי. אני מרגישה שזה חלק מתיקון שהעולם צריך להתקדם אליו, רק שהתיקון הזה עובר דרך תהומות".