אתה זוכר מה היה אמור להיות היום? החתונה!

בעל המעשה מספר:

מיד לאחר האירוסין, הזמנו ורצינו תאריך מסוים בלי להתפשר, וב"ה התאריך היה פנוי. החתונה נקבעה ליום שני פרשת חוקת. לאחר כמה ימים התקשר בעל האולם וביקש והתחנן שנוותר על יום שני משום שמישהו מתעקש שהוא הזמין את התאריך הזה.

שאלנו את בעל האולם באיזה תאריך קרוב האולם פנוי, והוא אמר שהאולם פנוי למחרת ביום שלישי בפרשת חוקת. בקשתי ממנו לחכות כדי שנוכל לדבר עם המחותן, שהרי מדובר ביום אחד, וזכור לו היטב שהוא הזמין את התאריך הזה, אז למה להתווכח איתו? שיחה קצרה עם המחותן הובילה אותנו להסכמה מלאה. החתונה תידחה ביום אחד, לא נורא, הכל נקבע משמים, והעיקר שיהיה בנין עדי עד.

מועד החתונה הלך והתקרב. ההזמנות הודפסו וחולקו, ההכנות לחתונה התנהלו בהילוך גבוה. אנחנו, ההורים של החתן, דאגנו גם לשבת האופרוף הקרבה ובאה. ציפיה ואושר ריחפו בביתנו, ואז ביום רביעי אחר הצהריים, בדיוק ברגע שבו הגיע לביתו המשלוח של כל הכלים החד פעמיים, צלצל הנייד.

על הקו היה בנו הבכור של המחותן. מבעד לטלפון אפשר היה לשמוע איך הוא עוצר את דמעותיו. הבן סיפר לי בקצרה שאביו הגיע הביתה מהשיעור היומי, אכל ארוחת צהריים, ובאמצע הארוחה התמוטט. אמו הזמינה אמבולנס ואביו הובהל לבית החולים לטיפול נמרץ.

הבן סיים את דבריו והשתתק, ואני הרגשתי שנשמתי נעצרת בבת אחת. חשבתי על המחותן שלי, הוא אדם מבוגר אבל בריא בדרך כלל, כמה ימים לפני החתונה של בתו קיבל התקף לב? איך הוא מרגיש עכשיו, איך אני בתור אבא של החתן אמור להגיב? בקשתי את שמו המלא של אביו, בירכתי אותו ברפואה שלמה וסיימתי את השיחה.

הבן שלי, החתן, הגיע הביתה, ניצב לידי חיוור. גם אשתי והילדים התייצבו לידי. "אני לא יודע מה קורה", אמרתי פוכר את ידיי ביאוש. "השווער שלך במצב לא טוב, הבן שלו התקשר אלי ודיווח שאביו התמוטט והוא מאושפז בטיפול נמרץ".

שעות של מתח וחרדה עברו עלינו. האורחים שהוזמנו לאופרוף התקשרו כדי לתאם פרטים אחרונים, ונענו בתשובות לא ברורות. איך נענה תשובות ואנו לא יודעים מה המצב של המחותן, איזו שבת אופרוף הולכת להיות לנו, ואיך נחגוג אותה בצורה שתכננו? האם המחותנים יבקשו שתהיה זו מתכונת מצומצמת, או בכלל... לאף אחד מאיתנו לא היה נעים להתקשר.

בסופו של דבר אשתי התקשרה למחותנת, וזו הרימה את הטלפון מבוהלת מאוד, אבל השתדלה להישמע מאוששת ולהבטיח שהכל יהיה בסדר. את השבת נחגוג בעזרת ה' כמתוכנן. בעלי יהיה בבית החולים עם אחיו, אנחנו נבוא בהרכב מלא לשבת, כמו התוכנית המקורית.

לומר שהכל התנהל כמו התוכנית המקורית? לגמרי לא. היה מוזר לראות את כל המשפחה בלי אב הכלה.

לקראת השבת השתפר מצבו של המחותן, התקשר ואיחל מזל טוב לי ולחתן. הערכתי מאוד את השיחה הזו, כך נכנסו לשבת רגועים ושלווים יותר. במוצאי שבת התברר שמצבו ברוך ה' השתפר מאוד לטוב, וביום ראשון כבר דיברו על שחרורו. המחותן השתחרר ביום שני אחר הצהריים. אמנם צריך לנוח ולשמור על עצמו, ויכול מחר לבוא ולהשתתף בחתונה של בתו. התקשר אלי, קולו היה נשמע לבבי ושופע כמו שהכרתי אותו בעבר, ושמחתי לשמוע שהכל ברוך ה' בסדר.

"אתה זוכר איזה יום היום?" שאל אותי המחותן, "בוודאי" השבתי נבוך, "יום שני".

"ואתה זוכר מה היה צריך להיות היום?"

"מה היה צריך להיות היום?" את זה לא זכרתי כל כך. לאחר מחשבה נזכרתי, שהיום היתה צריכה להיות החתונה. 'החתונה' אמר המחותן וקולו נשנק לרגע.

"ברגעים אלו היינו צריכים לפסוע לעבר החתונה. רק עכשיו חזרתי מבית החולים, אני לא יכול לדמיין איך הייתי מצליח להיכנס לתוך אווירת החתונה". הוא שתק לרגע, ואחר כך המשיך "נס, נס שלא שאלנו שאלות ולא חיפשנו דרך להתמקח על הזכות שלנו לקיים את החתונה במועד שחשבנו מראש. נס שהסכמנו לוותר ליהודי האלמוני על התאריך".

"עכשיו יש לי עוד יום שלם להירגע, להתארגן, לנוח ולהגיע לחתונה בריא שלם ומאושר בעזרת ה' יתברך".

למחרת נחוגה החתונה שהיתה שמחה במיוחד. היו בה הרבה אקורדים מאושרים של הודיה עמוקה לה' על הכל, ותפילה על העתיד, בעזרתו יתברך. כחוט השני נשזר בה גם מסר- מלוותר לא מפסידים, בטח לא בעולם הבא, ולפעמים גם כאן יש הבזקים של אור שבהם ניתן לראות איך ההשתדלות להתקרב ולקרב בין אדם לחברו עשויה להפיק רווח טוב ומוחשי.

מתוך הספר "24/7" של הרב צבי נקר.