כשקשה לי ואני חושבת לחזור לווטסאפ, אני נזכרת ברוגע ששורה עלי

שלום וברכה,

קראתי את טורך הנוקב לגבי הסמארטפונים - העבודה הזרה של דורנו.

ובכן, רציתי להוסיף ולחדד, להתוודות ולשתף,

אולי מי מהקוראים יקח את צעקתי וישימנה על לבו, והיה זה שכרי.

אני עצמאית, אשת עסקים. 

לפני כעשור פתחתי את הסטודיו שלי ומאז ומתמיד החזקתי בנייד הקלוקל וכמובן - בווטסאפ.

גם רשתות חברתיות החזקתי, כאשת עסקים לכל דבר.

אך כיוון שה' ריחם עלי,

ושם בלבי את מידת האמת מאז שאני מכירה את עצמי,

ביום מן הימים החלטתי שהרשתות האלו פשוט לא עבורי.

לא עם עסק ולא בלעדיו.

בימים ההם שמעתי שיעורים על אמונה וביטחון,

והחלטתי בהחלטתי אמיצה שה' ישלח לי פרנסה גם בלי פייסבוק וחבריו.

הייתי מכורה, נשאבת, והגרוע מכל - נחשפת למראות לא מרנינים.

אז סגרתי. בחסדי שמיים עלי.

כנראה שיצר הרע מתוחכם מאוד,

שהערים עליי בשיטות משלו - לא הרגשתי שגם הווטסאפ הוא כלי דומה,

כזה עם "כיפה" ו"זיכוי הרבים".

הרגשתי שזו פשוט אפליקציה שמקשרת אותי עם הלקוחות.

היא נוחה ומעניינת,

וממילא אני "בוחרת" את טיב ותוכן הקבוצות.

מה שלא היה נכון, ולו במעט.

אמנם הייתי "מזכה את הרבים" וצופה בחיזוקים,

אבל מצאתי את עצמי מתמקדת שם,

כל הזמן!

"למען הפרנסה", כמובן.

כל צפצוף, כל הודעה, כל סטטוס חדש שהועלה,

אבוי אם אפסיד איזו מילה אחת...

ובכן, הגרוע מכל, היה בסטטוסים.

אני רוצה להתייחס דווקא לעניין הזה.

בסטטוסים נוצר מרדף, תחרות כזו, של צפיות ו"רייטינג".

מה שגורם לאנשים ועסקים, לאמהות וילדים (!) לשתף הכל מכל. 

כל ארוחה, כל טיול, כל אתר, כל רכישה,

הרגעים הכי אישיים, הכי משפחתיים והכי חווייתיים - תועדו שם,

פוערים אלפי עיניים מקנאות ומחקות.

ובלי לשים לב, כולנו, כולל אני, נכשלנו ב"לא תחמוד".

איך אני יודעת את זה?

פשוט, כיוון שמצאתי עצמי עושה דברים שלא מתאימים לי.

קונה כשאין לי, בוכה על הטוב שיש לי, רוצה מה שלא שלי.

מתלוננת על בעלי, ממורמרת על ילדי, מנסה להגיע לירח ומעבר לו.

לקחתי את בעלי לנופש שעלה לנו הון,

כי לפתע "הרגשתי" שגם לי מגיע איכות חיים.

רכשתי מרשתות מאות מוצרים שהומלצו, רק כדי להרגיש שגם לי יש.

ב"ה לרמה של צילום המשפחה לא הגעתי,

אבל בהחלט מצאתי עצמי מצלמת ארוחת צהריים או משתפת על חיי הפרטיים.

לא חשבתי על ההשלכות של דברים,

ואני יודעת שרובכם מבינים על מה אני מדברת.

וזה מדבק, רבותי, זה מדבק!

אני חייבת לומר, שלא יכולתי לפרוש מהמרוץ הזה.

לא כשהעיניים מרצדות והמסך מאיר בשלל שיתופים מסקרנים.

לא כשנשים, חברותי לעסקים, מציגות את חיי הזוהר, הנישואין המאושרים,

המסעדות, הנופשים, הקניות, הבילויים

והחיים שלהן "דבש".

בעוד אני עובדת סביב השעון כדי לפרנס את משפחתי.

כיום, כגמולה למהדרין, אני מבינה שהכל היה אחיזת עיניים, שלי - שלהן – של כולנו.

כדי להשיג עוד עוקב, עוד צפייה, עוד הרגשה של עניין.

מכרתי את חיי הפרטיים והגעתי למצב שאני מחקה נשים אחרות, בוכה על רמת החיים שה' חנן אותי בה.

פשוט לא יכולתי להביט על מה שיש לי,

על כל הטוב שקיים בחיי,

לא יכולתי להתמקד בעצמי כי

הייתי עסוקה בחייהם של אחרים!

ואז,

התחילו הסיפורים.

נחשפתי לסיפור על אישה שהתגרשה בגלל המרדף הקלוקל הזה.

היא קינאה כל כך, התמרמרה, בעטה בכל הטוב

ומנגד, כל כך התקררה רוחנית, התדרדרה למקומות לא ראויים, שבעלה סידר לה גט.

הסיפור הזה היה בשבילי סטירת לחי...

הרגשתי שחס וחלילה, כולנו נמצאים בשביל המוליך לכך.

שעוד רגע, אם לא נתנער, מי אמר שלא נהיה הבאים בתור, חלילה?

אני אדם מעניין מטבעי, מוכשרת, בעלת ידע רב שהציבור אוהב.

יש לי המון מה "למכור", וזה רק עניין של זמן

עד שאהפוך להיות אושיית רשת.

להיות שם, בתוך המסך שאני כל כך אוהבת.

לא רציתי להגיע לשם!

לפתע שמעתי על נשים שהציגו עצמן לראווה,

שהן בדיכאון וחסרות כל כשהמצלמה נסגרת.

שמעתי על חובות, על קשיים, על פירודים.

לא יכולתי להאמין.

התחלתי לחשוב לעומקם של דברים...

יום רדף יום ואז -

פורסם שיימינג על קולגה שכמעט שמה קץ לחייה.

עוד סיבה שפמפמה בתוכי לפרוש מהרעל הזה...

מאסתי בהכל. אמרתי לעצמי לא עוד!

בהחלטה אמיצה, ועם דמעות בעיניים,

קניתי נייד כשר.

ידעתי שזו הדרך היחידה לסיים את הסיפור הזה.

אמרתי לבורא עולם, "אני מעבירה את הסים,

ואני עושה את זה רק לשבוע.

הפסקה. עוד שבוע אני חוזרת".

עשיתי זאת כתחבולה ליצר הרע, שלא ילחיץ אותי...

ידעתי כמה שאני מכורה.

השבוע נהפך לחודש, החודש לחודשיים

והיום - אני חצי שנה ללא הווטסאפ.

מדי פעם, כשהלוגיסטיקה מקשה עלי ואני תוהה

אם לחזור לווטסאפ כשר, למשל, בלי סטטוסים,

אני נזכרת בשלווה,

ברוגע,

בישוב הדעת שנסוך עלי.

בהתחלה בהחלט לא היה פשוט...

נכון שקל ונוח.

אבל ההתנתקות שינתה את חיי!

קיבלתי חיים במתנה!

הרגשתי לפתע כמה אני מחוברת לה'

מה שלא היה - כשהמסך היווה חומה שלא יכולתי לשבר.

כמה הפסדתי את ילדי, ובעלי.

שלא יכולתי באמת להקשיב, להתייחס,

לשוחח, להכיל, לאהוב, לייעץ - כשהלב דרוך אחר הצפצוף הבא...

כמה משוחרר, רגוע ונעים,

לשבר את אזיקי המדיה. לצאת אל העולם האמיתי.

בו נרקמים קשרים, שיחות וחוויות.

להביט על האנושות, בתורים, בסופר או באוטובוס.

להתקשר כשחברה זקוקה לי, ולא להשתיק את המצפון עם הודעה ואימוג'י.

כמה זיכרונות עלו בי,

מהילדות שלנו, כשההורים היו סביבנו, ללא היסח הדעת.

כשיכולנו לשבת משפחה סביב שולחן ולדבר.

לא לבזבז את הזמן על חייהם של אחרים 

והשוואות מי מוצלח יותר ומי דיבור השבוע.

פשוט להתמקד במתנות שנתן לי ה'!

בשליחות שלי בעולם,

בדרך הספציפית שנשלחתי עבורה.

והכי חשוב - כמה שכחתי, להתחבר אל עצמי,

להתבונן על היום שחלף

בלי מסך, ולדבר עם ה'...

כשהשמש שוקעת והשקט מגיע, לנשום פנימה,

להרגיש את עצמי ולדעת שאני

בת חורין אמיתית.