"היא שונאת אותי, היא מתביישת בי. רק צער אני מביא לה". פרק מתוך הספר "ירח נגוס"

"איציק", מישהו קרא בשמו. מחשבות מרות ערפלו את מוח ומילאו אותו באדים סמיכים ורעילים. אנשים צפופים מילאו את רחוב גאולה עד מחנק. משוחחים בקולניות, עונים לשיחות, נכנסים לחנויות, יוצאים עם שקיות... הוא הסתובב לראות מי קורא לו.

אמא.

איציק התבלבל לרגע, פזל בעינו האחת לעבר הסמטה שהתפצלה מהרחוב הסמוך, מנסה לחשב את צעדיו - אם לברוח או לנסות לחייך לשלום בחיוך מאולץ.

"איציק שלי", קולה הרך של אמא עורר חלק ישן במוחו. "מה נשמע, יקר שלי?", הקול היה חם ומלא אהבה, והמילים נוטפות שייכות. איציק נרתע. אך היא פשוט משכה אותו הצידה ועשתה מה שאף אחד לא עשה מזה זמן רב - הביטה בעיניו.

הוא העיף מבט אל המטפחת החסידית אותה עטתה, כחולה ופשוטה.

"מה שלומך, איציק? אתה בסדר?", מבטה היה מוטרד. "אתה לא עונה לי לטלפונים". פתאום תהה איציק לגבי מידת מקריותה של הפגישה הזו. הוא רצה לומר בעליזות שכן. הוא בסדר גמור. הכל טוב, והוא מסתדר מצוין כמו שהסתדר עד היום. אך רק קול קטן יצא ממנו, מקרקר חלושות: "כן".

"אתה יודע כמה התגעגעתי אליך", צעיף של דמעות היה בעיניה הבורקות. "אני דואגת. מה קרה שכבר כל כך הרבה זמן אתה לא מגיע הביתה?", היא הביטה במכנסי הג'ינס המשופשפים ובחולצת הלקוסט הוורודה. הוא נראה היה שונה כל כך ממה שרצתה, ועם זאת גל ענק של אהבה לילד שלה שטף אותה מבפנים. גל אמיתי, כזה שלא מחכה להסברים או לקבלות בשטח. ואז זלגה האהבה גם מעיניה החוצה.

משהו חם וטוב מילא לרגע את איציק, אך הוא הדף אותו מיידית. 'היא לא באמת אוהבת'. הזכיר לעצמו, 'את התחושות האמיתיות שלה היא חשפה בפני כבר ללא ידיעתה. טוב שקראתי את הדפים ההם, שנשארו על השולחן בסלון בלילה, שלא אצפה ואתאכזב'.

הוא לא ענה. רק רפרף על עיניה של אמו. הנוף שבתוכן בלבל אותו. עמדו שם אהבה אמיתית ודאגה.

"ככה, אני לא רוצה להגיע הביתה", קולו היה רגוז. הוא נזכר במילים המעליבות שקרא בדפים. 'היא שונאת אותי, היא מתביישת בי, לא מוכנה לקבל אותי ככה. רק צער אני מביא לה'. לסתותיו התעוותו לרגע, והוא ייצב אותן מיד.

"אבל למה?", היא הביטה בדמותו בחמלה, וגעגועים איימו להטביע אותה. איציק שלה, כמה חלמה, קיוותה, דמיינה, רצתה אותו בפורמט שונה כל כך. תמיד אהבה לצייר לעצמה איך ייראה הילד שלה כשיגדל, איך תכין לו את האוכל שאוהב כשיחזור מהישיבה, והוא יניף את אחיו הקטנים ויחמיא על ארוחתה. כמה קשה היה לה לקבל את השינוי המרגיז הזה בחייו. כמה ניסו להילחם, לשנות, להוכיח לו בכל דרך שהוא טועה, אך איציק רק התרחק.

היא הביטה בדמותו, גבוה וחסון. אולי הגיע הזמן להבין שאיציק הוא כבר איש בפני עצמו, שהבחירה החופשית נתונה בידיו, וגם אם הוא טועה או הורס את חייו - אין בידה לעשות מאום...

הוא בנה, והיא רוצה פתאום כל כך לקבל אותו, ולהעניק לו את מה שילד בעולם הזה יכול לקבל רק מאימו - אהבה אמיתית ללא תנאים וגבולות.

 "למה אתה לא רוצה לבוא הביתה?", שאלה שוב, "אנחנו כל כך מתגעגעים".

"ככה", ענה, והסב את מבטו ממנה.

אילו רק יכול היה לומר לה שנפשו נשרפת מגעגועים. שהוא כמה לבית, שהדבר שהוא זקוק לו יותר מכל עכשיו הוא האהבה שלה, שאין לו מקום בעולם. שהוא, הבחור החסידי בעל הפאות שאמא טרחה משך שעות לסלסל, עם הציצית שמציצה מתחת לחליפה הארוכה, משוטט היום בלילות ותר אחר ספסל פנוי כדי לישון בו באזור לא מפחיד מדי. לספר שהגיע לשפל המדרגה.

אך תחת כל זאת חמק ממנה בקריאת 'ביי, אמא!', קשוחה.

דקות מאוחר יותר מצא את עצמו ישוב על גדר אבן מוזנחת מאחורי אחד הבתים הישנים, בולע בנחישות את גוש הדמעות שמנסה לפלס דרך לצאת. סודק שפתיים בשיניים חשופות.

אמו מצאה את עצמה עומדת המומה דקות ארוכות. איציק שלה בורח ממנה.

'הדפים!' הבזיק הברק בבת אחת בראשה של אימו. 'אולי הוא קרא את הדפים שהשארתי על השולחן בלילה ההוא. אוי לא!', פיצוצים נשמעו בראשה, כמו מנתקים כבלים חשמליים זה מזה. 'זה לא יכול להיות. רק לא זה...'.

היא התיישבה על ספסל מוסתר והחלה לשחזר בראשה את התקופה האחרונה. 'איציק הפסיק להגיע הביתה בדיוק בימים אלו, אני בטוחה שקרא את הדפים!', הזדעזעה פעם נוספת. "אוי, האם יש דרך בכלל לתקן משבר אמון שכזה?".

היא החזיקה בראשה בזעזוע. האופק נראה היה כמו מכוסה אדים, עיניה מטושטשות.

רק לאחר שעה ארוכה הזדחל רעיון למוחה היגע, והיא ידעה מה תעשה.

מתוך הספר "ירח נגוס" - ספר מאתגר שמשאיר קצוות נגוסים אך מאיר פינות שלא הכרתם, מאת רותי קניג - סופרת, יועצת רגשית ומנחת סדנאות.

לרכישת הספר בהידברות שופס, לחצו כאן.