סיון רהב מאיר: כמה ימים מחיינו הושקעו בשיחות על הבחירות?

חוק הבחירות בישראל קובע שאסור לפרסם סקרים יום אחד לפני הבחירות. חבל שאין מנגנון שאוסר פרסום סקרים ארבעה חודשים לפני הבחירות.

האינפורמציה הפוליטית שאנחנו מוצפים בה כעת רובה ככולה חסרת משמעות. אם בשבוע שעבר עוד הייתה כאן דרמה, על רקע התפרקות הממשלה באופן סופי, השבוע נכנסנו לשגרת בחירות, ולכולנו ברור שזה מה שאמור להעסיק אותנו, מתחילת תמוז ועד חשוון.

השבוע מצאתי את עצמי שואלת את ח"כ לשעבר עמית הלוי מהליכוד אם נתניהו לא ישיג 61 מנדטים, האם יתנהלו שוב גישושים עם מנסור עבאס, ואת ח"כ יאיר גולן אם ינצח בבחירות לראשות מרצ, האם ינסה להתאחד אם העבודה. אם. האם. לו. אילו. הכל ספקולציות ומניפולציות.

עסקנו השבוע גם בפרישה של שטייניץ ושל פריג'. שניהם פוליטיקאים ותיקים, אבל חמש מערכות הבחירות האלה הוציאו מהמערכת גם כאלה שהחליטו להיכנס לפוליטיקה, ניסו, וחזרו הביתה: גבי אשכנזי, למשל. יצא כשם שנכנס. אבי ניסנקורן. טל רוסו. אלונה ברקת.

ישבתי השבוע על דיווחים שלי מהארכיון משלוש השנים האחרונות, וחשתי מבוכה מהרצינות שבה האירועים סוקרו. בום: גדעון סער מבטיח לשאשא־ביטון להיות ממלאת מקום ראש הממשלה. דרמה: רון חולדאי מקים את מפלגת הישראלים ומכסה את תל־אביב בתמונה שלו מצד אחד, ושל הרב חיים קנייבסקי מצד שני. צפו: נפתלי בנט, שהקים את הימין החדש, סופר פתקים בלילה בוועדת הבחירות כי לא עבר את אחוז החסימה.

שלא לדבר על צילום מסך שקולגה שלי שלחה לי השבוע. בבחירות הראשונות, חזרתי לארץ במיוחד מניו־יורק כדי להשתתף במשדרים המיוחדים. ביקשתי מהעורך הראשי לשדר מהמקום הכי לוהט - המטה של משה פייגלין. בצילום המסך של ההתכתבות ההיא, כתבתי לחברתי: "נראה לי שכדאי לי להיות במקום שיכריע את הבחירות האלה". טוב, זו אכן הייתה התחושה הברורה אז ביחס לפייגלין. הוא היה אמור לקבל שבעה מנדטים, לקדם לגליזציה ובעיקר להחליט אם להמליך את השמאל או את הימין. ישבנו שם בעמדת שידור ענקית, עם מצלמות רחף ומיטב הפרשנים. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

אני לא רוצה לחשב כמה ימים מחיי, מחיינו, הושקעו במצטבר בדברים שהתבררו כקצף על פני המים. אז השבוע, כשקראתי את הידיעה המשעשעת על כך שאיילת שקד תוהה אם להיות בגוש רק־ביבי, רק־לא־ביבי, או לא לבחור גוש - החלטתי להתעמק בפתק שהקטנה בדיוק הביאה מהקייטנה של בית הספר. היא עוד הייתה בגן כשאמא שלה רדפה אחרי פייגלין, ועכשיו מסיימת כיתה ב'. שמתי בצד את קבוצות הווטסאפ של העדכונים הפוליטיים, ועברתי איתה מילה אחרי מילה, בשיא הריכוז, בתחושת משמעות נדירה: צריך להביא למחר בקבוק מים, כריך, כובע וגם חולצה שאפשר ללכלך. עושים יום כיף בחצר בית הספר.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".