"פתחתי את ארון הקבורה, וכשראיתי את זה נבהלתי"

הרב מנחם מנדל עקשטיין, מזקני חסידי נדבורנא, נחשב בחברא קדישא למומחה בכל מה שקשור להעלאת נפטרים וקבורתם מחדש, וכבר מעל ליובל שנים הוא עוסק בעבודת קודש זו. כאשר הפוסק הגדול רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל היה בחיים, היה הרב מנדל שואל אותו בכל דבר ודבר, עד שהרב וואזנר אמר עליו שהוא בעצמו כבר יכול להיות רב לעניינים אלו, מרוב שהוא שאל את כל סוגי השאלות האפשריות.

פעם אחת הזדמן לו לעסוק בהעלאת ארון קבורה לארץ ישראל מאזור קזחסטן, ומה שהוא חווה שם היה בהחלט יוצא דופן.

היה זה כאשר הוא קיבל בקשה מיהודי בשם דוד גרוס, יהודי זקן הגר בארץ ישראל, להעלות את אביו שנפטר לארץ הקודש, לבית העלמין בבית שמש. הרב מנדל נסע במיוחד לבית העלמין בקזחסטן, איתר את המצבה, נעמד באמירת מזמורי תהילים וסדר של בקשת סליחה מהנפטר והחל בעבודה. הגוי שלצדו מפנה את החול, והוא מרים את הבלוקים.

תוך כדי שהוא מרים את הבלוקים, לפתע הוא נבהל מאוד. מול עיניו נתגלתה טלית צמר עבה, מהסוג שיהודי גליציה היו מתעטפים בה. טלית שלמה ששרדה בקבר שישים ושלוש שנים! זהו דבר שכמובן מעל הטבע, ואם כך נעשה כנראה שלא מדובר ביהודי רגיל. כאשר הרב מנדל ניגש לפתוח קבר, הוא לא עושה זאת לפני שהוא מקבל אישור מכמה רבנים מזקני הדור, שהם לוקחים על עצמם את האחריות לפתיחת הקבר. הפעם הוא קיבל אומנם אישור, אבל הוא דיווח שמדובר באדם פשוט ששמו היה חיים בן רבי יצחק גרוס, גומל צדקה וחסד. הוא לא העלה בדעתו שהוא עומד לפתוח קבר של אדם גדול בישראל. הוא מאוד התלבט מה לעשות כעת, אם להמשיך בעבודה או לעצור.

פלאפון לא היה עמו, וגם לא אמצעי תקשורת אחר. היחיד שאיתו הוא יכול היה לדבר היה הריבונו של עולם. הוא פתח בתפילה נרגשת. עשר דקות הוא שפך את לבו, וביקש סימן מן השמים אם להמשיך או להפסיק. בתום אותן עשר דקות הוא חש משיכה פנימית עזה להמשיך ולעשות את המוטל עליו, כאילו דוחפים אותו לפתוח את הקבר עד הסוף ולהעלות את העצמות ארצה.

עתה גדל הפלא בעיניו עוד יותר. רק הטלית היא אשר נשארה שלמה! מתחת לטלית המראה היה רגיל לחלוטין, כמו של כל מי שנפטר לפני זמן כה רב. זה דבר שהוא לגמרי מחוץ לדרך הטבע.

אחרי שהוא הביא את הארון ארצה, הוא החליט להמשיך עמו עד לקבורה. אמנם אין זה מתפקידו ללוות את המת למנוחתו האחרונה בארץ ישראל, אולם בכל זאת הוא נהג לעשות זאת. התחושה האישית שלו הייתה שמכיוון שהוא טיפל בעבודת הקודש, יש לו אחריות לראות את הנפטר נטמן כדת באדמת ארץ הקודש.

כאשר יצאו ללוויה, ניגש מנדל לרב וסיפר לו על דבר הטלית העתיקה ששרדה בתוך הקבר. והשאלה עכשיו היא מה לעשות בטלית? המנהג בארץ ישראל הוא שאין קוברים את המת בטלית. דעת הרמ״א שמי שהיה נזהר בציצית מניחים לו ציציותיו, אבל רבינו תם כתב במפורש כי הציצית הרי רומזת לתרי׳׳ג מצוות, והטלית מעידה שהאדם קיים את כל התורה כולה. "ועתה", כך כותב רבינו תם, "שנתמעטו אנשי מעשה, ומי יאמר זיכיתי לבי וקיימתי את כל המצוות כולן". ואם האדם לא קיים את כל המצוות, הרי זו עדות שקר שעלולה להפריע לאדם בעולם האמת. ובימינו נוהגים בארץ ישראל שאף צדיקים גדולים ועצומים אינם נטמנים בטלית. ומה יעשו עתה? הרי אין זו טלית פשוטה כלל וכלל. טלית שמן השמים שמרו אותה והשגיחו עליה, אי שם בתחתיות ארץ, בקזחסטן, הרי היא דורשת התייחסות מיוחדת.

הרב קרא לבנו הזקן של הנפטר, וביקש "ספר לנו על אבא שלך".

"אני לא זוכר הרבה. כשנפטר הייתי בחור בן עשרים", התנצל הבן. "ברחנו מגליציה מאימת המלחמה, ואבי ז"ל אמר לי כי הוא רואה שלבו חלש והוא לא יחזיק מעמד. הוא ביקש ממני שבעת פטירתו ייטמן היכן שאמצא מקום ראוי, ושכאשר יתאפשר לי אעלה אותו לארץ ישראל. מה שאני יודע זה מה שכתוב על המצבה: נתן צדקה וחסד בחיבה ואהבה".

"יפה מאוד", אמר הרב, "אבל זה לא מספיק. יש הרבה אנשים שהם בעלי צדקה, וברכה תבוא על ראשם, אולם כאן יש משהו מיוחד דווקא עם הטלית. האם זכור לך פרט מחייו של אביך שקשור בטלית או בציצית?".

"הו, בוודאי", נזכר הבן כשחיוך על פניו, "אבא שלי נזהר כל ימיו שלא לשוחח שיחת חולין בזמן שהוא עטוף בטלית. אפילו כאשר שאלו אותו לשמו כדי לקרוא לו לעלייה לתורה, הוא היה מוריד את הטלית, עונה ׳חיים בן יצחק׳ וחוזר ולובש אותה".

הרב התרגש מאוד. יהודי תמים מקבל על עצמו קבלה להדר במצווה ולשתוק עם הטלית, והוא זכה שבורא כל העולמים ישמור את טליתו עשרות שנים מתחת לאדמה! ולא רק זה, אלא שהוא זוכה כי שלמותה של טליתו תתגלה ותתוודע בציבור בעת שמעלים את עצמותיו ארצה. הרב הורה אפוא בהוראת שעה לטמון אותו עם הטלית.

זכה היהודי רבי חיים בן יצחק שמעשהו נודע ברבים, לחזק ולעודד את השותקים בעת התפילה. בנוסף, כאשר הזדמן לרב מנדל לשהות במחיצתו של מרן הרב חיים קנייבסקי זצ"ל הוא סיפר לו את הסיפור בקצרה, ושאל האם ראוי לספרו, ומרן השיב "מצווה לפרסם".

וזה נוסח מצבתו בבית העלמין ׳ארץ החיים׳ בבית שמש: "פ״נ, ר׳ חיים גרוס ב״ר יצחק ז״ל, מהאלשיץ, גליציה. עטרת תפארת משפחתנו, גמל צדקה וחסד בחיבה ואהבה. נפטר במקום גלותו באקטיובינסק קזחסטאן, י׳ תמוז תש״א. הובא למנוחות בארה״ק כ״ג מנחם אב תשס״ד. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים".

בית הכנסת הוא מקום קדוש, הוא בית האלוקים המכונה "מקדש מעט" מאז חורבן בית המקדש, ולכן חובה עלינו לכבד את המקום ולנהוג בו ביראה. בית הכנסת הוא המקום בו אנו נפגשים עם הקב"ה, וההתנהגות שלנו שם צריכה להיות בהתאם: בענווה, ביראה ובהכנעה, כפי שנאמר בתורה "ומקדשי תיראו".

ונאמר על מי שמדבר בזמן התפילה "כל המשיח בבית הכנסת בשעה שהצבור עסוקים בשבחו של מקום, מראה בעצמו שאין לו חלק באלקי ישראל" (שולחן ערוך הרב, סימן קכ"ד(, וכן "אוי להם למדברים דברים בטלים או שחוק בשעת התפלה, כי ראינו בעינינו כמה בתי כנסיות שנחרבו על שנהגו בהם קלות ראש" )משנ"ב סי' קכ"ד ס"ק כ"ז, בשם האליהו רבה בשם הכל בו(.

למה זה חמור כל כך לדבר בבית הכנסת? הרב אליהו עמר מסביר:

קראו גם:

מי נמצא בבית הכנסת שלכם – השכינה או מלאך המוות? אולי תזדעזעו לגלות

מצמרר: 7 אמירות קשות של חז"ל על מי שעובר על עוון זה