להקשיב למצפן הפנימי: הצינורית שמלמדת אותי אמונה

שלום לך, צינורית, וסליחה על היחס הקר והמנוכר. ציפיתי לצינור קצר עם פקק אחד, משהו קטן וקומפקטי, ואז מצאתי אותך באורך עשרים סנטימטר, בעלת שלושה סוגרים אדומים וגדולים, מגושמת וחסרת חן, מחוברת לדופן קיבתי.  

את באמת לא אשמה ואני לא כועסת עליך אבל קשה לי להתרגל. את צריכה להבין שמדובר בטיפוס של אנטי-אקססוריז. לא שעון יד, לא משקפי שמש, לא עגילים וצמידים ותיק צד – רק כשמוכרחים. זה לא שאביזרים לא יפים בעיניי –  על המדף זה מהמם, על הגוף זה מציק לי. מעדיפה נוחות. בקיצור, מהאגודה של "תבוא טבעי".

עכשיו את יכולה להבין מדוע את מרגישה לי כמו שכבת מייקאפ דביקה ביום חמסין?

עוד נקודה חשובה שרציתי לשתף אותך קשורה לכך שאת מסמלת עבורי כביכול מעבר ממעמד של נכה למעמד של חולה. מלחיץ. הכל כמובן בתודעה. מאז שאובחנתי, המוטו התודעתי שלי הוא לא להסתופף תחת הכותרת של מחלה אלא תחת הטייטל נכה. יש בגישה הזו משהו מרגיע ומעצים. החיים עוד לפניי. פתאום את הגעת, ודרכך מחברים אותי למדחס מזון שמזכיר עמוד אינפוזיה ומעלה אסוציאציות של בית חולים או אשפוז בית. ההיפך מחופש ועצמאות. בניגוד ליציאה אל הדרור החדש שלי.

זו העת לשבת כמה דקות עם עצמי ולאפס מחוגים, להקשיב למצפן הפנימי שלי ולהבין: החירות היא פנימית. כפי שאינני תולה אותה בתנועת איברים, כך אינני תולה אותה באביזרים. את, חברתי החדשה, בסופו של דבר חפץ דומם. באת לשרת צורך מסוים ותו לא. צינור הוא גליל חלול שבעזרתו מעבירים משהו ממקום אחד למשנהו.

בואי נעשה הסכם: אני אפתח באמצעותך פתח של חצי ס"מ, ונתפלל יחד שהשם יפתח לנו כפתחו של אולם. קרונות ועגלות של שפע רוחני וגשמי, של בריאות, של מזל, של שמחה, של איזון, של דעת ושל נחת. אם יתגלה אלינו אליהו הנביא ויאמר לנו שרגע קט לפני הגאולה יש לנו זכות להגשים משאלה, שנבחר קרון אחד שתכולתו תישפך דרכך היישר לתוך ורידי, ברור מה נענה עם הרבה כוונה: אנו בוחרות קרון מלא במנה הגונה של אמונה.

יו, שמת לב מה קרה מהמילה הראשונה עד למילה האחרונה? נראה שהיחס שלי אלייך פשוט השתנה...

מי לא רוצה קצת צומי? תמר ללוש בהרהורים לפני ניתוח