פרשת פינחס: יש בעולם הזה משהו שרק אתה יכול לעשות

משה מתבשר על פטירתו הקרובה מן העולם: "וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ" (במדבר כ"ז, י"ב-י"ג).

הדבר הראשון שמשה עושה כשהוא שומע על פטירתו הקרובה, הוא להתפלל לבורא עולם שימנה מנהיג חדש שינהיג את העם באופן הטוב ביותר. אלוקים נענה לבקשתו של משה וציווה עליו למנות את יהושע: "וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה. קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ז, י"ח-כ').

מיד לאחר המינוי של יהושע, כותבת התורה את פרשת קרבן התמיד: "וַיְדַבֵּר השם אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, רֵיחַ נִיחֹחִי, תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ. וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ להשם, כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד. אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (במדבר כ"ח, א'-ד').

הסמיכות בין שתי הפרשות הללו היא כמובן איננה מקרית, ונשים לב שקורה כאן משהו מדהים. משה מתפלל לקדוש ברוך הוא שימנה מנהיג חדש עבור עם ישראל, כי הוא חושש שעם ישראל אהובו יישאר ללא רועה נאמן ומסור, וכשאלוקים מסיים "לטפל" בבקשה של משה, המצב כביכול "מתהפך" ובורא עולם הוא זה ש"מבקש" ממשה שבני ישראל ידאגו לו ויקריבו לו את לחם חוקו מידי יום ביומו.

רש"י בשם המדרש (ספרי) כותב: "מה אמור למעלה? 'יפקוד השם', אמר לו הקדוש ברוך הוא: עד שאתה מצווני על בני, צווה את בני עלי" (רש"י כ"ח, ב'). כלומר, הקדוש ברוך הוא אומר למשה, אתה דואג שלבנים שלי יהיה מנהיג, אל תדאג, אני אספק את הצרכים שלהם, אני מבקש ממך שתדאג למשהו אחר – שהבנים שלי "ידאגו" לי. רש"י מביא משל: "משל לבת מלך שהייתה נפטרת מן העולם, והייתה מפקדת לבעלה על בניה, כדאיתא בספרי". וזהו לשון הספרי: "משל למה הדבר דומה? למלך שהייתה אשתו נפטרת מן העולם, והייתה מפקדתו על בניה. אמרה לו: בבקשה ממך היזהר לי בבני. אמר לה: עד שאת מפקדתני על בני - פקדי בני עלי, שלא ימרדו בי ושלא ינהגו בי מנהג בזיון. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא: עד שאתה מפקדני על בני - פקוד בני עלי, שלא ינהגו בי מנהג בזיון, ושלא ימירו את כבודי באלהי הנכר".

המשל שהספרי מביא הוא על מלך שאשתו עמדה למות, ולפני פטירתה היא קראה לבעלה המלך וציוותה עליו לטפל בילדים במסירות לאחר פטירתה. המלך – האלמן לעתיד, הגיב ואמר לה: במקום שתצווי אותי שאני אטפל בילדים שלנו, תבקשי מהילדים שלנו שידאגו לי, שלא יעזבו אותי ולא ימרדו בי.

הנמשל: הקדוש ברוך הוא ומשה הם כביכול בעל ואשה. משה, האם הנאמנה ורועה ישראל, שהנהיג את בני ישראל למעלה מארבעים שנה, עומד למות. עכשיו ה"אמא" מודאגת: מי ידאג שהילדים שלי יהיו בסדר? מי ינהיג אותם?

ומהי תגובת השם? במקום לומר לי לטפל בהם, הקפד לומר להם לטפל בי! עכשיו אהיה "אלמן", לא יהיה לי אותך יותר, יהיו לי רק את הילדים שלי ואני מפחד לאבד אותם. אני צריך שתדבר עם הילדים שלי לדאוג לאבא שלהם אחרי שאתה נפטר מן העולם. תדאג שהם יתנו לי את "לחמי" היומי, את קרבן התמיד.

זהו משל מדהים, וננסה לחדד את ההבנה. זה שמשה דואג לעם ישראל זה מובן. עם ישראל זקוק למנהיג. משה הנהיג אותם, משה מכיר את העם והוא מבקש שימונה עליהם מנהיג ראוי. אולם ממה הקדוש ברוך הוא "מודאג"? הרי הבורא הוא אינסופי וכל יכול, ממה הוא "חושש"?

נדייק בדברי רש"י ונראה, שהוא משנה פרט אחד במשל של הספרי. בלשון המקורית של הספרי המשל הוא על מלך ואשתו. רש"י משנה את הדמויות לבת מלך – נסיכה ובעלה. לפי הספרי, השם הוא המלך ומשה הוא המלכה שלו, לפי רש"י, משה הוא בת מלך ואלוקים הוא "הבעל" שלה, סוג של אדם רגיל.

מה פשר השינוי? טמון כאן רעיון עמוק.

כשמלך מאבד את המלכה, זה וודאי קשה, אבל הארמון לא מתפורר בגלל זה. המלך מוקף במנגנון שלם של שרים, עוזרים, יועצים ומשרתים שיבטיחו שהמלך יקבל את צרכיו והמדינה תוכל להמשיך להיות מנוהלת על הצד היותר טוב. לא כך עם אלמן פשוט. כשאשתו מתה, הוא לרוב אבוד לחלוטין. "אין איש מת אלא לאשתו ואין אשה מתה אלא לבעלה" (סנהדרין כב ע"ב). כל שנותר לאלמן הם ילדיו. אם ילדיו ינטשו אותו הוא ישאר בודד בעולם, אז אותו אלמן מבקש מאשתו לפני פטירתה שתוודא שילדיו לא יזניחו אותו, וכאן, רש"י ממשיל את אלוקים ל"אלמן" פשוט ולא למלך.

המסר כאן הוא עוצמתי: הקדוש ברוך הוא, האינסופי והמושלם, המהות של כל המציאות, חפץ בקשר עם האדם. אלוקים ברא את היקום כולו, האדם הוא יצור קטנטן ובכל זאת השם בחר בנו להיות ילדיו. הבורא רוצה קשר עם ילדיו. האהבה של הבורא אלינו לא נובעת מצורך חלילה, שכאשר הצורך כבר לא רלוונטי גם האהבה לא רלוונטית, אלא היא אהבה למעלה משכל אנוש, אהבה בלתי מוגבלת, אהבה אלוקית. השם רוצה שנאהב אותו בחזרה, לא כי הוא צריך את זה, אלא כי זהו מהותו של בורא עולם וללא ספק זהו אחד מסודות הבריאה.

לפני שמשה נפטר מן העולם, אלוקים אומר לו, כמו שאתה אומר לי שהילדים שלך צריכים אותי, אני אומר לך: אני צריך אותם באותה עוצמה, אולי אפילו יותר. ילדים צריכים הורים, אבל גם הורים צריכים ילדים. אמור להם לזכור להביא לי את לחמי היומי.

מדהים איזה כוח יש לכל אדם. אלוקים כביכול צריך כל אדם ואדם. עצם זה שאדם נולד זה אומר שהשם צריך אותו. אדם צריך לחשוב עם עצמו – לאלוקים היו הרבה אנשים לפני, אבל הוא הוסיף אותי לאוכלוסיית העולם כי יש משהו שאני יכול לעשות ואף אחד אחר לא יכול, ואם עדיין לא עשיתי את זה, זה הופך את זה לעוד יותר חיוני שאמשיך לחיות, כדי שתוכל להגשים את השליחות שלי ולתת את המתנה הייחודית שלי לעולם. אני כל יום צריך להקריב משהו לבורא עולם. אלוקים "מחכה" לי.