הרב ראובן אלבז: זה מה שקורה כשמבקשים מהדודה כסף לחתונה

"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" (כ"ה, י"א)

על פנחס בן אלעזר נאמר: "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה" (תהלים ק"ו, ל'), וביארו רבותינו (ברכות ו ע"ב), ש'ויפלל' הוא לשון תפילה, שהתפלל פנחס לפני ה' יתברך שיצליחהו במעשי ידיו ויקדש שמו יתברך בהריגת זמרי בן סלוא. בזכות התפילה זכה פנחס לסיעתא דשמיא מרובה, וניסים רבים נעשו לו באותה שעה.

מכאן למדנו כמה גדול כוחה של התפילה, שבאמצעותה יכול אדם לחולל פלאי פלאות.

מן בכל יום ולא לשנה מראש

רבותינו (יומא עו ע"א) שואלים, מדוע לא הוריד הקב"ה לישראל את המן במדבר בבת אחת לכל התקופה, אלא בכל יום ויום הוריד את המן הראוי לאותו היום?

ותירצו במשל לעשיר שהיה נותן סכום כסף גדול לבנו למשך שנה שלמה, ולא היה מתראה אליו אותו הבן אלא בסוף השנה כדי לקבל את הקצבה לשנה הבאה. חשב אותו עשיר בלבו: הרי אוהב אני את בני ומשתוקק לראותו בכל יום, וכעת אינו מתראה בפני אלא פעם אחת בשנה. מה אעשה? ישנה עצה: לא אתן לו את הקצבה מראש לשנה שלמה, אלא בכל יום יבוא לפני לקבל את קצבתו, וכך אזכה לראותו בכל יום.

והנמשל - הקב"ה מתאווה לתפילתם של ישראל, הוא רוצה לשמוע את תפילתם בכל יום ויום, שיזעקו וישוועו אליו. לכן הוריד להם את המן דבר יום ביומו, כדי שבכל יום יתפללו ויבקשו על יום המחר, ולא יחשבו שהדבר מובן מאליו והמן יֵרד גם ללא תפילה.

עיקר גדול באמונה

אלו הם דברי ה"אור החיים" הקדוש על הפסוק (שמות י"ז, ג') "וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם", וזה לשונו: "הנה הענין יוליד תימה, למה יביאם ה' אל הנסיון הגדול הזה למות בצמא כו'. ונראה כי ה' ניסה אותם להדריכם לשאת עיניהם ולהתפלל לפני ה', כי זה עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש".

אולם לא מספיק לבקש מה' יתברך רק על צרכינו הגשמיים, אלא צריכים גם להרבות בתפילה על כבוד שמים, שיתגלה כבוד ה' יתברך בעולם ויחיש ביאת משיח צדקנו במהרה.

ורמזו זאת רבותינו בדברי הנביא: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם אֶל הַלָּחֶם" (שמואל א' כ', כ"ז). "מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי" - מדוע משיח בן ישי מתעכב ואינו בא? התשובה היא: "אֶל הַלָּחֶם" - כיון שכל הבקשות שלנו הן רק על מאכל ומשתה, פרנסה ובריאות, ואיננו מבקשים על צרכי שמים, שתתרבה הקדושה והטהרה בעולם ותגדל מלכותו יתברך.

הנחש התקלל שבכל מקום מזונותיו עמו

הנחש הקדמוני, לאחר שהחטיא את אדם וחוה בחטא עץ הדעת, התקלל: "וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג', י"ד), ואמרו חז"ל (יומא עה ע"א): "קלל את הנחש - עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה - מזונותיו עמו".

ותמוה, הנחש אינו צריך לטרוח אחר מזונותיו, העפר מצוי לו בכל מקום ויכול לאוכלו בכל עת, וכי קללה היא זו?!

אלא ביארו בזה (עיין ספר "בית יצחק" על התורה, ועוד), שנתן הקב"ה לנחש את מזונותיו שיהיו מצויים לו בכל עת ובכל מקום, כדי שלא יתפלל אליו יתברך, שאינו רוצה לשמוע את תפילתו, כמי שאומר לחברו "טול לך אשר לך, ואל תהא לך שום שייכות עמדי".

זוהי הקללה הגדולה ביותר, שאין לנחש רשות לבוא לחצר המלך לבקש מאכלו, כשאר בעלי החיים אשר "שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵ-ל אָכְלָם" (תהלים ק"ד, כ"א), מה שאין כן הנחש, שניתן לו מאכלו בכל מקום, כדי שלא יזדקק לבקש מהבורא את אכלו.

מאין יבוא עזרי - עזרי מעם ה'

רבי שמואל הומינר זצ"ל, מחבר הספר "עבד המלך" (ביאור על תרי"ג המצוות לפי סדר פרשיות התורה), היה עובד ה' אמיתי. הוא כונה בשם "החפץ חיים הקטן", על שם הספר שחיבר - עיקרי דינים בהלכות לשון הרע. זכיתי בסייעתא דשמיא בהיותי בחור צעיר בישיבת בית יוסף נוברהדוק, להכיר את הצדיק הזה ולהיות כבן בית אצלו, לשמוע את מוסריו המאלפים ואת דברי החיזוק באמונה וביטחון שהיה מוסר, ואף זכיתי לקבל ממנו את ספריו עם הקדשה חמה.

בשנים ההם העוני היה גדול מאוד, אנשים היו רעבים ללחם. באחד ממכתביו מאריך הרב הומינר זצ"ל בדברי שבח והודאה לבורא עולם על שזכה לאסוף כסף אחרי זמן רב כדי לקנות מגבעת, עד כדי כך!

הרב הומינר זצ"ל מספר שהיה לו חבר, אברך עני מרוד, שהיתה לו דודה עשירה שגרה בארצות הברית. מדי חג היא היתה שולחת סכום כסף נכבד שהיה עוזר לו לפרנס את ביתו במשך כמה חודשים.

אך לפעמים עברה בלבו של אותו אברך איזו מחשבה של דאגה: "מה  יהיה, עוד מעט הילדים יגיעו לפרקם, ואיך אממן את חתונתם?".

בצר לו פנה אל אותה דודה וסיפר לה את אשר על לבו. הדודה הרגיעה אותו: "הסר דאגה מלבך, אני אממן את הוצאות נישואי ילדיך". נחה דעתו של האברך ושמח בלבו על שזכה לדודה עשירה שפותחת לו את כיסה ביד נדיבה כל כך...

לימים שידך את בתו עם בחור תלמיד חכם והתחייב סכומי כסף גדולים, כשהוא סומך על הבטחתה של הדודה מארצות הברית. הוא כתב מכתב לדודתו והודיע לה על השמחה במעונו. שמחה הדודה והודיעה שתשלח לו בדואר את סכום הכסף כפי שהבטיחה. לאחר כמה ימים הגיע המכתב מארצות הברית. הוא פתח את המעטפה וחשכו עיניו - בתוך המעטפה היה ש'ק עם סכום כסף פעוט, רחוק מאוד מהסכום שהתחייב.

הוא שב ופנה אל דודתו ורמז לה שסכום הכסף שקיבל ממנה אינו מספיק כדי לכלכל את הוצאותיו הרבות - אך פנייתו לא נענתה. בלית ברירה נאלץ לכתת רגליו ולנדוד בין בתי נדיבים כדי שיוכל לעמוד בהתחייבותו לנדוניה של בתו.

חלפה שנה והנה גם הבת השנייה הגיעה לפרקה. הפעם כבר ידע שאינו יכול לסמוך על דודתו. הוא הפציר בתפילה לפני ה' יתברך שיתמכהו ויסעדנו, ביודעו שרק ה' יכול לעזור לו.

לאחר שנסגר השידוך הודיע על כך לדודתו. חשב בלבו: "גם אם היא תשלח את הסכום ששלחה בעבר, הדבר יועיל לי במשהו".

כעבור זמן הגיע המכתב, הוא פתח את המעטפה בלי הרבה ציפיות. מה גדולה היתה הפתעתו כשהתברר לו שהפעם שלחה לו הדודה סכום עתק, מימון מלא של כל הוצאות החיתון.

הוא פנה לרבי שמואל הומינר לדעת ולהבין פשר הדברים.

השיב לו: בפעם הראשונה ביקשת מהדודה, לא מהקב"ה, לכן הדודה שלחה מה ששלחה... אך הפעם הבנת כי אי אפשר לסמוך על הדודה אלא רק על ה' יתברך, ידעת כי "מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי - עֶזְרִי מֵעִם ה'" (תהלים קכ"א, א'-ב'). פנית לה' בתפילה מעומק הלב, לכן ה' נענה לך ושלח לך את מלוא הסכום הדרוש, ועשה זאת דרך הדודה!

ללמדך כמה גדול כוחה של תפילה, ועד כמה צריך האדם להשליך יהבו על ה' ולהתפלל אליו מעמקי לבו - וחזקה על תפילה שאינה חוזרת ריקם.

(משכני אחריך במדבר ח"ב).