כשהסרטן נקש אצלי בדלת: "אני רוצה להסיר אותו!". פרק 4

לפרקים הקודמים

הגיעו תוצאות הסיטי הראשון.

רופאת הנשים אומרת שאין לי מה לדאוג, רוב המאפיינים מעידים על כך שמדובר בממצא שפיר, ככל הנראה מדובר בציסטה. אבל אותי משום מה זה כלל לא הרגיע.

ממנה נכנסתי ישירות לרופא המשפחה, והראיתי גם לו את התוצאות. הוא ניסה להרגיע אותי שהכל בסדר, אבל הרוגע ממני והלאה...

אני לא אישה לחוצה ובדרך כלל אופטימית מאד, אך משהו מבפנים לא הניח לי לקבל את התשובות הללו.

נכנסתי שוב לרופאת הנשים, ושיתפתי אותה שאני לא רגועה.

"אם כך, אני מציעה שתלכי להתייעץ עם מומחה".

לאיזה מומחה עליי לפנות? לא ידעתי אפילו את תחום ההתמחות הנדרש פה.

"לכי להתייעץ עם אונקו-גניקולוג", אמרה.

רק המילה אונקולוגיה הכניסה אותי ללחץ, אבל אני מבינה שאם אני רוצה לחזור לישון טוב בלילות אני מוכרחה ללכת לייעוץ.

"טוב, תני לי שם של מומחה בתחום, אתחיל משם".

הרופאה מוסרת לי שם של פרופסור בירושלים עם ניסיון עתיר שנים.

קרוב לחודשיים המתנתי לתור, כי ככה זה במדינה שלנו, ולא הבנתי את דחיפות המצב על מנת להפעיל לחצים.

כשהגיע סוף סוף יום הפגישה, הלכתי לבד. לא מצאתי סיבה לטרטר את בעלי יחד איתי לפגישה, אז הוא נשאר בבית לשמור על הבנות.

אני מגיעה למחלקה, קצת בהלם ממה שקורה שם. הגיל הממוצע של המטופלות שישבו בחוץ היה בערך 60. מה אני עושה כאן? לא היה לי תשובות טובות לספק לעצמי. עיניים רבות ומיוסרות מתבוננות בי, ספק בשאלה "גם את חולה?", ספק בעצב, "אויש, מסכנה היא צעירה כל כך". לאחר המתנה מורטת עצבים של מעל שעתיים אני נכנסת לחדרו של הפרופסור.

"כן, ילדה, מה את עושה פה?", כך קיבל הוא את פניי. התעלמתי מהמשפט, והתחלתי לשתף אותו בממצא שהתגלה ליד השחלה.

רק התחיל לרפרף בניירות, ואל חדרו התפרצה רופאה עם כתמי דם על בגדיה. "פרופסור, אנחנו צריכים אותך דחוף בחדר הניתוח", אמרה בבהילות.

אני מסתכלת עליו בחוסר אונים וחושבת בלבי "רגע, אל תברח, אני מחכה קרוב לחודשיים לפגישה, ממתינה פה בחוץ מעל שעתיים, אל תברח לי עכשיו, בבקשה".

"אני מגיע", הוא עונה לה, ופונה אלי באדישות קלה. "תראי, זה נראה תקין, המרקרים תקינים, אין לך מה לחשוש".

"אני רוצה להסיר אותו", אמרתי באסרטיביות. והפתעתי את עצמי, כיוון שעד לאותו הרגע לא הכרתי ברצון הזה שלי.

"את מבינה שזה רק בניתוח, כן?", שאל הפרופסור.

"אז שיהיה ניתוח", עניתי בהחלטיות.

"אי אפשר להסיר רק את הגידול, אצטרך להסיר את השחלה יחד איתו".

"אז תסיר! אני מכירה לא מעט נשים שיולדות עם שחלה אחת", עניתי בנחישות, ללא זמן לחשוב על מה שיוצא לי מהפה.

תוך כדי שהוא מתארגן לחדר ניתוח, הוסיף לשאול: "אז הגעת אלי כי רצית שאני אנתח אותך?".

"כן", עניתי, ולא מאמינה למשמע אוזניי, לאן השיחה התפתחה. "אז בשר"פ המחיר הוא ×××", אמר ושלף טפסים מהמגירה, שאמלא.

תוך שהוא מתארגן, הוסיף לשאול, "תרצי שנקשור את החצוצרות על הדרך?".

"מה הקשר?", שאלתי, מופתעת.

"כמה ילדים יש לך?", הוסיף לשאול.

"ארבעה", עניתי.

"זה לא מספיק?! את כבר בת 40", אמר בפסיקה.

הוממתי! לפני רגע הוא קרא לי ילדה, וכעת אני מבוגרת בעיניו להוליד עוד ילדים.

"זה לא דבר שמקובל אצלנו", עניתי.

"טוב, אני מבין, תשאלי את הרב. אני משאיר את האופציה הזאת פתוחה כרגע. תסיימי למלא את הטפסים ותמסרי אותם למזכירה שלי, היא כבר תיתן לך את שאר הפרטים". והוא נעלם מהחדר.

את שאר הפעולות ביצעתי באופן טכני לחלוטין, ויצאתי מהמחלקה.

התיישבתי על ספסל, מנסה להבין את המהלך שקרה פה עכשיו. פעם ראשונה שאני מצליחה לחסוך כסף לחופשה משפחתית, אך כנראה שבמקומה אבלה בבית החולים.

בשלב זה, רק בעלי וחמותי היו בסוד העניינים.

אצלנו במשפחה יש עבר לא סימפטי עם בתי חולים, ולא מצאתי טעם להדאיג אותם בשלב זה.

התיישבתי על הספסל, מנסה ליישב דעתי, וחמותי מתקשרת.

"נו, לימור, מה הוא אמר? אני במתח".

"הוא לא אמר הרבה, אבל קבעתי תור לניתוח", ניסיתי להסביר לה ולעצמי מדוע, ולא באמת היה לי טיעון הגיוני.

"אם זה מה שהרגיש לך נכון לעשות, תעשי את זה. אם זאת תחושת הבטן שלך, לכי על זה", חיזקה אותי בהחלטתי.

* * *

חודש לאחר מכן אני נכנסת לניתוח ראשון, ושם מתברר שהגידול ליד השחלה ממאיר!

תקראו לזה אינטואיציה, או שפת הנשמה, או תחושת בטן, כל מונח אחר - זה לא משנה. מה שחשוב זה שתישארו נאמנים לקול הזה שרוצה בטובתכם.